אמרתי כבר שכובעים לתינוקות זה אופנתי? אז יש גם בגדים. והרבה.

במקרה שלנו, קנינו רק 6 סטים של בגדים – דבר שהתברר כיותר מדי מראש. במהלך שלוש השבועות הראשונים לחייה, קיבלה חן בוכטה בגדים. סטים על גבי סטים של בגדים (ואפילו 4 חיתולי בד עם רקמה עליהם – אני לא צוחק!).  וכמו שאמרו לי, צריך לכבס אותם פעם ראשונה כביסה ביד ובנפרד. פעם פעמיים בשבוע אני מוצא את עצמי מכבס חתיכות בד קטנות ותולה לייבוש, רק כדי שכמה ימים אחר כך הם יהיו מלאים בפליטות של הקטנה שלנו במקרה הטוב וביציאות שתן לא צפויות במקרה הפחות טוב.

למטה, אפשר לראות את הבגדים שהיא קיבלה ב-3 הימים הראשונים לחייה – ולא. לא קנינו אף אחד מהם…

אז עכשיו, יש לילדה שלנו מגירה מלאת בגדים בשידה החדשה. כל הבגדים האלה יהיו חסרי שימוש בעוד חודש חודשיים (ואפילו פחות אם היא תמשיך לטחון כמו היום). אז צריך מהר מהר להספיק להשתמש בכולם.

לכן, אני מבקש רחמנות – נא לא להביא יותר בגדים. זה קשה לי לכבס ביד (או יותר נכון לא כיף ואפילו משעמם).

במדינתינו הקטנה כובעים זה לא משהו מקובל, אלא אם כן אתה ילד זב חוטם בטיול בית-ספר. משום מה, הטרנד הזה גם הגיע לתינוקות (לא כזה מסובך – יש הורים היסטריים. הם לא יודעים מה טוב להם. מכרנו להם כבר הכל – כולל גרבי תינוקות, גרביונים וביריות. נשאר רק כובעים).

איך זה קורה? חוק די טפשי כביכול מחייב להוציא ילדים מבית החולים כשהם לבושים, כולל כובע וגרביים, ורק בתוך סל-קל. למה? ככה.
אז כמו הורים הלכנו וקנינו גם כובעים – הם כמובן לא באים בבודדים אלא אם כן הם יקרים יותר – אחרת זה רק בזוגות. החלטנו גם שלא להיות אכזריים, ולכן כל מה שאנחנו מעבירים את חן הבת שלנו – אנחנו מנסים גם בעצמנו. וכן – עשינו את הטעות ואפילו השקענו בכובעים יקרים של שילב (לא הכי יקרים, אבל ביחס לכמות השימוש זה כמו לקנות חבילת טיטולים ולשים אותה בצד)…

מאז, כמובן, כבר קיבלנו טונה מתנות לילדה וביניהם – איך לא? עוד כובעים. עכשיו יש לילדה שלנו בערך עשרה כובעים אופנתיים ורובם, באופן לא מפתיע, בכל צבעי קשת הורוד – מורוד בהיר ועד ורוד כהה (יש גם אחד סגול ואחד בצבע קרם).

אז אולי, כשהחורף ירים את הראש החצוף שלו ליום יומיים בעוד כמה חודשים, אולי אז, קצת, טיפ טיפה, למספר דקות, נוכל לבחור כובע מיוחד, אופנתי וורוד מהאוסף העשיר של הכובעים, לשים לבת שלנו עד שהיא תבכה (10 שניות בערך) ולצלם מהר מהר כדי שיהיה לו שימוש. עד אז – הם יאלצו להסתפק בצבירת אבק במגירה.

ועצה לקוני מתנות – אם כבר בגדים, אז תוותרו על הסט המקסים עם הכובע. קחו את זה בלי הכובע – חבל על הבד.

את זה כתבתי ביום שאחרי הלידה.

ענת ילדה שיום שישי בערב, כמה שעות אחרי כניסת השבת. אנחנו הגענו לבית החולים בחושך ואני יצאתי ממנו הביתה בחושך כדי להוריד את הכלב.

כשהלידה הסתיימה והייתי צריך להעביר את חן לתינוקיה, בא איתי איש דתי נוסף שזאת הלידה השלישית שלו, וזה מה שגרם לי לתהיות האלה.

חשבתי לעצמי – מה קורה עם הדתיים ולידות בשבת? איך הם מתמודדים עם זה?

• נניח שלדתייה יש צירים בשישי בערב. בעלה יסיע אותה לבית החולים? גם בבני-ברק???
• במהלך הלידה, האישה מתלוננת שקר מדי. האם בעלה ישנה את הטמפרטורה במזגן ויחלל שבת?
• אפידורל דורש מכשור רפואי שמחובר לחשמל ומבקר את הכמות הניתנת לאישה. זה לא בדיוק מציל חיים, אבל זה לבטח מקל על הכאבים של האישה. מותר או אסור?
• איפה בעצם עובר הקו הדק הזה שבין חילול שבת לבין הצלת נפשות? איזה מין שטיקים המציאו הדתיים כדי "לתרץ" את השימוש במכשירים מסוימים בזמן הלידה?

 בכל אופן, יתרון אחד יש – המשפחה לא תרוץ לבית החולים במצב הזה אם הם גם דתיים…

השאלות האלה לא באות כאן כדי לפגוע במישהו או לנסות ולבקר את הדתיים, אלא רק מתוך תהיות של המתרחש בציבור הזה בכל הקשור בלידה.

אני אשמח אם מישהו יענה לי על השאלות האלה – אולי אני אלמד איזה דבר חדש או שניים.

דרך אגב – קיבלתי על הראש מאשתי לגבי השנה הטובה. הסברים לגבי היותי ציני, חסר סבלנות ולב לא עזרו.
אז למי שחשב להפגע מאותו הפוסט – זה היה נחמד לדעת שאתם חושבים עלינו ושנה טובה גם לכם.

אני רוצה הפעם לדון בנושא מאד מעצבן: הימים שלפני ראש השנה ואלה שלפני פסח. אלה הימים הכי דפוקים בכל השנה. למה? כי הם מראים לי עד כמה אין לי כח לפוצי מוצי של קשרים עם אנשים.

אז מה הבעיה שלי? פשוט. בימים האחרונים אנשים הטרידו אותי יותר מדי. וכמו תמיד, הם התחלקו לכמה קבוצות לחץ:

המסמסים
הקבוצה המעיקה הזאת של אנשים שחושבת שהטלפון הסלולרי שלי זה המקום להודיע לי שהשנה טובה (ועוד ב-SMS). גם הם מתחלקים ל-3:

• אלה שלקחו ניסוח מאיפושהו (או ברשת או מהספק הסלולרי) ושלחו לכל העולם ואשתו. קיבלתי עד עכשיו את אותו הנוסח מ-4 אנשים שונים – אז או שהם העתיקו, כמו בימי בית הספר העליזים, או שהם בחרו את אותו הדבר. אני מאמין שהם אנשים הגונים ולא העתיקו.
• אלה שהם חברים והחליטו אפילו לנסח משהו בעצמם. הנוסח המקורי ביותר שקיבלתי היה "שנה טובה". מוצלח במיוחד. קצר, פשוט וקליט.
• אלה שמהעבודה. זה יותר נראה כדי לצאת ידי חובה כשזה מגיע מהם – אני אף פעם לא הטרדתי ככה עובדים. אני רודה בעובדים במקום להטריד אותם – זה הרבה יותר מספק.
• אלה שאני משלם להם. כמו חדר הכושר שלי או חברות שהיו לי איתם עסקים בעבר. המטרידנים הסידרתיים האלה באמת מעיקים.

המתקשרים
קבוצה של טורדנים שמעדיפים את היחס האישי. יחס אישי מראה שאכפת להם, אבל האאאאלללללוווו? יש לי עבודה? יש לי ילדה? קצת לחוץ פה לקראת החג? למה לבזבז לי זמן יקר בטלפון? אני יודע שאתם אוהבים אותי. לא צריך גם להראות את זה.

האלקטרונים
הם עברו לעולם החדש. יש אימייל. יש ספאם. למה לא לשלב את זה עם ברכת חג שמח? להוסיף איזה תמונה נחמדה (או חסרת חשיבות עם פרחים, נוף, רימונים, כוס יין או ארבעתם בקומבינציה מוזרה; או של הילדים או המשפחה אחרי שימוש מסיבי יותר או פחות בפוטושופ). הם מטרידים פשוט כי אני מקבל גם ככה טונה אימיילים מעצבנים וזה מתווסף לרשימה.
להם החיים קלים במיוחד – רושמים נוסח אחיד, עוברים על רשימת תפוצה ארוכה ושולחים לכולם במכה אחת – זאת מטרידנות סידרתית לשמה.

הרשומים
הדור הישן. אלה שרושמים או קונים כרטיס ברכה ושולחים. זהו זן נכחד, אבל עדיין קיים. בעיקר עכשיו כשיש לנו ילדה חדשה. כשהם גרים רחוק זה הופך להיות שנים במחיר אחד – לשלוח ברכה+מתנה לילדה לרגל השנה החדשה.

אז לכולם, לרגל השנה החדשה, אני מאחל כל טוב, בלי הטרדות מיותרות של אס.אמ.אסים, טלפונים, אימיילים או דואר. שתהיה שנת שפע. אבל הכי חשוב – שתיהנו בשנה הבאה יותר מבשנה שהיום מסתיימת!

אנחנו כבר הרוסים… כמה בקבוקים אפשר לסטרל? אפילו הכלב כבר סחוט

אנחנו עובדים בשיטת הסרט הנע: עם 6 בקבוקים, 3 כפיות, שני הורים ואחד אלוהינו שבשמים ובארץ. לפחות פעם בלילה מישהו מאיתנו צריך לשטוף בקבוקים, לעשות סטריליזציה ו/או להרתיח מים.

הגענו אפילו למצב שנשכח בקבוק מים במקפיא. התוצאות לפניכם:

פעם הבאה, נוסיף לזה את הסימילאק ונעשה ארטיק סימילאק לבת שלנו – לימים החמים של סוף הקיץ.

חוץ מזה? הבת שלנו עדיין מקסימה. הכלב עדיין קשיש ואשתי עדיין יפה. בשבת הלכנו שנינו בצהריים ליציאה ראשונה בלי הצעצוע החדש שלנו (השארנו אותו לסבא ולסבתא). המסעדה הייתה טובה, הסרט הרבה פחות טוב.

התחלנו את התהליך לפני כחודשיים – הכנה של הבית לילדה החדשה, ועכשיו כבר כמעט רואים את הסוף: לפני שבוע הרכיבו מדפים, שלשום הביאו את התיק לעגלה, המיטה והשידה, ואתמול הביאו את המיטה לחדר האורחים. מה נשאר? הטלויזיה – זה שבוע הבא…

אמא שלי תמיד סיפרה שלאבא שלי היו ידיים שמאליות בכל מה שקשור לשיפוצים בבית. היא הייתה זאת שהסתובבה עם פטיש כדי לדפוק מסמר לקיר. היא טענה שהוא היה אומר שבשביל זה הוא מרוויח מספיק כסף – כדי להביא בעלי מקצוע לעשות את השיפוצים. אז התפוח לא נפל רחוק מהעץ… אני לא ממש טוב בקידוחים, פיטושים וליטושים. לזה יש את אדו (שכן בשכונה הקודמת) – הוא אפילו אמר לי כשעברנו דירה שאם אני רוצה להתאמן בלדפוק מסמר לקיר שאני אלך לשכנים – בבית שלי, עדיף שאני אביא אותו כדי שלא יהיו נזקים.

כדי להבין את מהות השינויים בבית, הנה כמה מהפנינות של השבוע האחרון:

החדר של חן, אחרי צביעה, פרקט ותוספת דלת, לפני שהביאו את המיטה והשידה. השתמשנו בספריה שהייתה לנו כעמדת החתלה ובארון פתוח ישן כמקום לאכסון של הכל (בקיצור ברדק).

החדר של חן, עם השידה והמיטה החדשים.

חדר האורחים, אחרי שבירת ושינו הקירות, יש לנו כאן את הסיפריה החדשה. המיטה הזוגית עברה לאחות הקטנה, והספה-מיטה החדשה הגיעה אתמול.

נקווה שבזה תמו הבזבוזים שלנו בעתיד הקרוב (על הטלויזיה כבר שילמנו).

את זה כתבתי ביום שאחרי הלידה.

למה לא?

על שמות לילדים דיברנו כבר כמה חודשים. כמו כל דבר שדורש יצירתיות, העדפתי להיות זה שמקשיב לרעיונות ופוסל אותם. ענת מצידה, זרקה שמות לחלל האוויר שהיא אוהבת. חן, מסתבר, היה השם היחיד שכשהיא אמרה אותו לא פסלתי. כשאמא שלי אמרה שזה לא שם טוב, הבנתי שזה השם שצריך להיות לבת שלי .

אז מה פסלתי?

• אלונה – נשמע לי פלצני מדי וארוך. מתאים למישהי מצפון תל-אביב ולא מהצ'כונה בגבעת שמואל. אומרים גם שלמשפחות מרובות ילדים, לילדים יש לרוב שמות קצרים של הברה אחת. תמיד רציתי הרבה ילדים (לפחות עד שענת נכנסה להריון), אז סטטיסטית – שם ארוך לא טוב.
• דניאל – בעייתי. יש בנים עם השם הזה. שמות שמתאימים לבנים ובנות לא נראים לי. מה יקרה אם בגן שלה יהיה גם בן שקוראים לו דניאל? וגרוע מזה, כשיהיו לה כרטיסי ביקור, איך ידעו אנשים אם היא בן או בת?
• נטע – ענת אוהבת את השם הזה, אבל היא פסלה אותו לבד. לחברה שלה, יש כבר בת שנולדה ו"תפסה" את השם הזה. אני? די פסיבי לגביו. הוא טוב כמו חן.
• חן – לא היה לי דברים רעים להגיד עליו (נכון – גם זה שם של בן, אבל מבחינתי הרבה פחות נפוץ). לא כדאי יהיה לה להיות מנהלת מוצרים כמו אבא שלה – מספיק אני סובל עם השם שלי בחו"ל (ואולי בגלל זה זה בסדר – למה שאני אסבול לבד?).

חיפשתי קצת בגוגל, וזה מה שמצאתי לגבי הפירוש:

חן – ביטוי ליופי ונעם הן במראה והן במידות ובהליכות.

על אסתר נאמר "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה".

חן זה היופי שאינו זר ומנוכר ורחוק. זה החיבור הפנימי שיש בין האדם שאוהב את העולם של אלוקים לבין הברואים.

נח בזמנו מצא חן בעיני ה’ ונבחר להציל את העולם.
משה בזמנו נלחם עבור חיי עם ישראל ונאמר עליו הביטוי הזה ושל מציאות חן בהקשר זה.
וגם אסתר הצילה את עם ישראל ונאמר עליה הביטוי הזה.

נו טוב…

מי היה מאמין? אחרי האחות הקטנה, עכשיו גם הגדולה חולה…

עוד זה מדבר וזה בא. אחותי חולצה היום במבצע מסובך לאור יום מבית החולים. היא עכשיו יכולה להמשיך ולסבול בבית עד שהיא תבריא. החידוש? אחותי הגדולה (כן, אני ילד סנדביץ' מקופח) קינאה והחליטה שגם היא רוצה, אז עכשיו היא לא מרגישה מי יודע כמה. התוצאה? אמא שלי יכולה לספור את הימים עד שהיא תראה את הנכדה שלה .

אז כמיטב המסורת, אני היום אספר על הילדות שלי איתה. אחותי הגדולה גדולה ממני בשנתיים. זה אומר שההפרש הוא כזה שרבנו. כל הזמן. וגם כשלא היה זמן. לאמא שלי היה באותה התקופה את התענוג המפוקפק של לקבל שיחות טלפון חוזרות ונשנות מהרגע שהגענו מבית הספר הביתה ועד שהיא חזרה הביתה על הריבים שלנו (אמא, היא עשתה לי ככה, אמא הוא עשה לי ככה). היינו כל כך מוצלחים בזה שהרבה פעמים הבאנו אותה למצב שהיא ניתקה לנו בפרצוף או שהיא לא ענתה לשיחות בעבודה.

חברים שלי שנולדה להם עכשיו בת שניה עשויים למצוא את עצמם במצב דומה. ובכלל, מה עושים כשילד יחיד מגלה פתאום שהוא לא לבד בעולם? שיש עוד מישהו, קטן ממנו שדורש יותר תשומת לב? אצלנו, הכלב מסתדר עם זה לא רע: עד עכשיו הוא התעלם, ומעכשיו הוא נובח על כל דבר שזז. כמה כיף.

לחובבי התמונות, נוספו עוד כמה חדשות. ולאלה שרוצים לדעת, הבת שלנו ישנה אתמול בלילה עם הפסקה אחת בלבד – נקווה שזה יימשך. אולי אפילו נקבל חלק מהחיים שלנו חזרה.

עד לא מזמן, כל התמונות בבלוג הזה, וגם כאלה אחרות ששלחנו לאנשים תמיד העלתי לשירות picasaweb. לא עוד. מהיום, כל החיים הדיגיטליים שלנו בתמונות נמצאים באתר Flickr.

למה?

• כי ב-Flickr כמעט ואי אפשר לרשום בעברית. טוב, זאת הסיבה היחידה למה זה מבאס…
• כי שילמנו לשירות הזה כדי שאפשר יהיה לתייק בו את כל התמונות שלנו, ככה שזה מעין גיבוי.
• כי אפשר להוסיף מיקום ותגיות לכל דבר שזז שם.
• כי זה מה שכולם עושים (אני ישראלי לא?)

אז מה יש שם מעניין? עבדתי קשה כמה שבועות, ועכשיו כבר כמעט כל אוסף התמונות הדיגיטליות שלנו שם והן מכילות תגיות של הארועים, השנים והאנשים שמופיעיםבהם, ככה שאם אתם מחפשים מישהו/משהו ספציפי – זה די קל.

מצד ימין, יופיעו מעתה כמה תמונות מאותו האוסף, אם אני מבין נכון, אז כאלה שהן יחסית חדשות.

מרבית התמונות לא פומביות וייקח לי קצת זמן לעבור עליהן ולהחליט מה להוציא לקהל הרחב ומה לא. בכל אופן, חברים ומשפחה יכולים להזדהות ככאלה ובפרוצדורה קצרה יחסית אפשר לארגן לכם גישה לשם, אז אם אתם רוצים – פשוט תבקשו.

הפעם אני רוצה להתמקד דווקא באחותי הקטנה ולא בבת שלי. למה? כי היא ביקשה. יש בינינו 9 שנים הפרש.
זה נכון שלרוב אני לא עושה מה שמבקשים ממני – בייחוד לא אם מדובר באחותי הקטנה, אבל הפעם, כשיש לה 38 מעלות חום והיא מאושפזת בגלל איזה וירוס מעיק בגרון, החלטתי להיות טיפה נחמד יותר ממנהגי ולהסכים.

היא ביקשה ממני לכתוב עליה "משהו נחמד" בבלוג שלי. אז הנה זה בא…

זאת לא הפעם הראשונה שיצא לאחותי להתאשפז – זה כבר קרה בעבר. אם אני זוכר נכון, זה קרה כשהייתי באוניברסיטה, עוד לפני שהכרתי את ענת, אשתי. בזמנו זה היה בגלל התקף אסטמה או משהו דומה (די מוזר – אני הייתי האסטמטי בבית והיא זו שבסוף אושפזה בגלל זה). אז הגעתי אליה לבית החולים מהאוניברסיטה לביקור. היא הייתה במחלקת ילדים – מקום מאד עצוב ואופטימי בו זמנית. לכל ילד שם הייתה מחוברת למיטה טלויזיה בכבלים, כדי שלא ישעמם להם. מתישהו בתוך הביקור, התחילה התוכנית הדרדסים. המעניין היה, שהילדים לא הסתכלו בכלל – רק המבוגרים יותר שישבו לידם היו מרותקים. כמו עם הרובוטריקים, גם אני גדלתי על הדרדסים.

אז עדי, אני מבין שהחלטת להיות קצת חולה כי בתור הבת הקטנה את רגילה לכל תשומת הלב, וכרגע יש תינוקת חדשה . אז כשתפסיקי עם ההצגות, את מוזמנת תמיד לבקר – עדיף כל יום שני בין 08:00 ל-16:00 – יש הוראות על המקרר מה לעשות עם הילדה. אה, כן – מזל טוב על הסטטוס החדש, דודה…