מי היה מאמין? אחרי האחות הקטנה, עכשיו גם הגדולה חולה…
עוד זה מדבר וזה בא. אחותי חולצה היום במבצע מסובך לאור יום מבית החולים. היא עכשיו יכולה להמשיך ולסבול בבית עד שהיא תבריא. החידוש? אחותי הגדולה (כן, אני ילד סנדביץ' מקופח) קינאה והחליטה שגם היא רוצה, אז עכשיו היא לא מרגישה מי יודע כמה. התוצאה? אמא שלי יכולה לספור את הימים עד שהיא תראה את הנכדה שלה 
.
אז כמיטב המסורת, אני היום אספר על הילדות שלי איתה. אחותי הגדולה גדולה ממני בשנתיים. זה אומר שההפרש הוא כזה שרבנו. כל הזמן. וגם כשלא היה זמן. לאמא שלי היה באותה התקופה את התענוג המפוקפק של לקבל שיחות טלפון חוזרות ונשנות מהרגע שהגענו מבית הספר הביתה ועד שהיא חזרה הביתה על הריבים שלנו (אמא, היא עשתה לי ככה, אמא הוא עשה לי ככה). היינו כל כך מוצלחים בזה שהרבה פעמים הבאנו אותה למצב שהיא ניתקה לנו בפרצוף או שהיא לא ענתה לשיחות בעבודה.
חברים שלי שנולדה להם עכשיו בת שניה עשויים למצוא את עצמם במצב דומה. ובכלל, מה עושים כשילד יחיד מגלה פתאום שהוא לא לבד בעולם? שיש עוד מישהו, קטן ממנו שדורש יותר תשומת לב? אצלנו, הכלב מסתדר עם זה לא רע: עד עכשיו הוא התעלם, ומעכשיו הוא נובח על כל דבר שזז. כמה כיף.
לחובבי התמונות, נוספו עוד כמה חדשות. ולאלה שרוצים לדעת, הבת שלנו ישנה אתמול בלילה עם הפסקה אחת בלבד – נקווה שזה יימשך. אולי אפילו נקבל חלק מהחיים שלנו חזרה.
מזל טוב ענק לרגל הולדת בתכם חן, צחי קבל ח"ח על ההשקעה בתיעוד וכן על הכתיבה הכנה והמשעשעת ( כך אני יכולה לחזות מה צפוי לי בעתיד הלא ממש רחוק ), ונתיל'ה מזל טוב מתוקה, והלוואי עלי להיות שווה כמוך אחרי לידה.