לא יודע

—

כשהייתי בגן וביסודי, חלמתי להיות ארכאולוג או אסטרונאוט. אלוהים יודעת למה.

ארכאולוג זה הכי מקובע באדמה. בעבר, בהיסטוריה. בתגליות.

אסטרונאוט זה היא בשמיים ובעננים. בעתיד, בחדשנות. בהמצאות.

איך שני אלה מסתדרים? אני עדיין לא יודע.

—

ואז קיבלתי מחשב. והעולם והרצונות השתנו "קצת".

סיימתי תיכון. נרשמתי לאוניברסיטה.

כל מי ששאל אותי מה בחרתי ללמוד ושמע ממני שאני אלמד "מדעי המחשב" מיד ענה "אה. כן. ברור".

עצבן אותי שכולם ידעו מה הייעוד שלי – מה אני אהיה כשאני אהיה גדול. ורק אני רצתי מסביב לזנב של עצמי כמה חודשים, עושה הצגות של לר יודע מה לבחור. בדיעבד? זה אכן היה ברור.

—

הייתי מתכנת מצוין. הכי טוב שהכרתי (כנראה עדיין). אבל אז רצה הגורל והפכו אותי לראש צוות. ניהלתי מפתחים אחרים. ועדיין כתבתי קוד.

משם, איכשהו התגלגלתי להיות מנהל מוצרים. באמת לא ברור איך ולמה. תפקיד כזה בזוי של אנשים חלקלקים שמדברים עם כולם. ומה לי ולזה? אני הלוחש למחשבים? זה שלדבר עם בני אדם עדיין קשה לו. מה לי ולתפקיד כזה של אנשים?

התאהבתי… וגם היום, כשאני עדיין מזדהה כמהנדס תכנה, אני בעצם מנהל מוצרים (לא רע בכלל).

—

סבא שלי מצד האבא ז"ל היה עצמאי. ניהל מפעל לייצור עששיות בתורכיה.

אבא שלי ז"ל היה שכיר. אמא שלי תמיד אמרה שהוא לא רצה להיות עצמאי כי ראה את אבא שלו וכמה קשה הוא עבד.

אני הייתי שכיר. תמיד. מה לי וללהיות עצמאי? לא בשבילי הדבר הזה.

עד שנגררתי ללהיות עצמאי. יועץ חיצוני. ואז יזם בסטרט אפ. ואז גם מנכ"ל בעל כורחי בסטרט אפ.

כשקנו את החברה שלנו, שמחתי. הודעתי חגיגית למנכ"ל של החברה שרכשה אותנו שאני לא רוצה את העבודה שלו. תודה רבה.

—

היום? לא יודע בדיוק מה אני רוצה.

מה אני באמת רוצה להיות כשאני אהיה כבר גדול.

בן 48 הילד. אבל מה הייעוד שלו?

—

משהו היה חסר לי בשנים האחרונות.

כרגע, נראה שהמשהו הזה הוא ללמד. לגעת באנשים (לא עם הידיים ולא במקומות אינטימיים – תזרמו עם הביטוי). לגדל. להשפיע. כזה.

לפני כשנה רצה הגורל וכתור נהג מונית (לא תפקיד שרציתי לעשות כשאני אהיה גדול), הסעתי את הבת שלי וצופיפניקים נוספים הביתה. היה מספיק זמן נסיעה כדי לקשקש עם שני הגברברים שישבו מאחורה. הם היו ב-יב' ולמדו מדעי המחשב בבית הספר. כ"כ נהניתי מהשיחה. אני מקווה שגם הם.

—

בשולחן הסלון, אחרי משחק מבוכים ודרקונים של הבן שלי עם חברים שלו, עניתי על השאלה ששאל אחד מהם "מה אתה עושה בעצם". זה היה פתיחת קורות החיים שלי ובעיקר? לנסות להבין בעצמי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול. מול ילדים בני 14. אנחנו מגדלים דור מקסים כרגע.

ומכל הדברים, שוב גיליתי על עצמי שאני נהנה מלשבת ולדבר עם ילדים.

—

אז מצאתי את עצמי במקביל לעבודה כשכיר. ובמקביל לעוד עבודה כעצמאי. גם מוסיף עוד כובע של מנטור

הצטרפתי כמנטור למגשימים סייבר. אני יושב עם ילדים בכיתה יב' שהחליטו ללמוד מדעי המחשב ויש להם פרויקט לעשות. והתפקיד שלי? לעזור להם. לא יודע מה זה אומר בדיוק, אבל השיחות שלי עם הקבוצות שאני המנטור שלהם? זה הכי מספק בעולם. קשה להסביר את זה.

ועוד במקביל, אני אהיה השנה גם מנטור בחברת אינפיניפיי, בתחומים של ניהול מוצר. מי היה מאמין?

—

מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול?

לא יודע עדיין.

כרגע? קצת מנטור. קצת מורה. אולי קצת מחנך. לא יודע באיזה מסגרות בדיוק. וכנראה לא במשרה מלאה. לא ברור אם באופן מסודר או לא. או בכלל.

אני עדיין מתרגש מכתיבת קוד. בטח ובטח מעבודה עם מהנדסי תכנה. ומליצור דברים. בעיקר מליצור.

—

ואולי בכלל כדאי שאני אהיה אסטרונאוט. או ארכאולוג.

המורה חיה מתה.

מתנצל, אבל הייתי חייב.

זה קרה היום. בגיל 100.

חיה היא המורה הפרטית שלי באנגלית מכיתה ב' ועד יב'.

בהרבה מובנים, בזכותה אני יודע אנגלית ברמה שאליה הגעתי (סבירה פלוס).

3 דברים שאני זוכר עד היום מהשיעורים עם המורה חיה:

1. Hickory Dickory Dock

אהבתי מאד את השיר הזה. הוא ליווה אותי לדעתי בכיתות ב ו-ג המון. ומשמש עד היום מעין פסקול ילדות שכזה.

2. נימוס לנשים

תמיד לפתוח את הדלת לאישה.

תמיד לתת לה ללכת קדימה אם היא יודעת את הדרך.

בקיצור – תמיד להיות ג'נטלמן

3. כוס ממלאים כמעט עד הסוף

לא יותר מדי כדי שלא יישפך.

אבל לא נמוך יותר מעובי של אצבע אחת כדי שלא ייראה קמצני שכזה.

וגם – אודם משאיר סימן של שפתיים על כוס. כל שבוע ראיתי את זה. האודם של חיה שהשאיר סימן על הכוס שהחזרתי למטבח לשטוף.

–

בת 100.

לימדה אותי במשך 11 שנה. במהלך שנות השישים לחייה.

חלק ממי שאני הוא בזכותה.

תודה 🙏

שיחקתי מבוכים ודרקונים.

פעם מזמן. לא להרבה זמן, אבל זה עדיין היה חלק מאד מעצב בהגדרה העצמית שלי – עד היום.

לא מזמן חזרתי לאשדוד לפגישה חפוזה.

מנהל המשחק שהיה לי/לנו במבוכים ודרקונים צובע בזמנו מיניאטורות.

הלכתי לקנות אחת בשביל מתנה לחבר של הבן שלי (גם שם מבוכים ודרקונים חזק).

אחרי מעל 20 שנה פגישה.

הוא: "אני זוכר איך התפעלתי מהילד שהצטרף לקבוצה. כמה חכם. כבר אז עבד במחשבים"

אני: "אם הייתה יודע איך הערצתי את היכולת שלך לספר סיפור ולטוות עלילה"

מי היה יודע עד כמה אני אגדל להעריך עוד יותר את היכולת לספר סיפור.

מי היה יודע כמה לא ידעתי והבנתי מה אנשים חושבים עלי אז (לטובה).

בשעה טובה, בבית בו גדלתי מבוצע תמא 38. המקום נראה כמו אתר בניה.

הגעתי בשבת לעזור לאמא שלי לפנות איזה ספריה או שתיים.

מהר מאד, נדחסו למושבים האחוריים והקדמי של הרכב ההרים של אנציקלופדיות.

עברית, בריטניקה באנגלית, עוד בריטניקה בעברית, אריאל, אחת של מדע, אחרת של גוף האדם.

כמה אהבתי את הספרים האלה כילד. לפתוח אותם ולקרוא על משהו. על מקומות בארץ באנציקלופדיה אריאל. על החלל או פיזיקה באציקלופדיה המדעית. אני זוכר את ההתרגשות בקבלה שלהם הביתה.

כמה השקעה הייתה בספרים שלי (ואני מתייחס אליהם כאל שלי, כי הייתי כמעט היחיד שעלעל בהם על בסיס קבוע).

אז נפרדנו. אני והספרים. אינספור סבבי סחיבה לרכב, 3 נסיעות קצרות לפח המחזור, וטקס זריקה קצר לכל אחד ואחד מהכרחים העבים שפתחתי בילדותי כדי ללמוד משהו נוסף.

היום? הכל בגוגל. במרחק נגיעה שכנראה לעולם לא תגיע. התקדמנו, וגם צעדנו לאחור קצת.

נו טוב

פוף. עוד שנה התאדתה לה.

לאן הזמן רץ ומה בדיוק אני מספיק לעשות איתו?

ובכל אופן, עם השנים באמת משתבח משהו (נראה לי). החשיבה אולי קצת יותר חדה. מסתכלים יותר קדימה. מתכננים יותר.

אבל משהו מרגיש טוב יותר ונכון יותר – קשה להסביר.

אולי זה התחלות חדשות? האומץ שפתאום מצא לעצמו מקום אצלי? ואולי זה סתם הבוקר הזה, וההכנות ליומולדת של הילדה שלי.

יומולדת שמח לכל אלה שחוגגים או יחגגו השנה 37.

השנים חולפות מהר.

שבוע שעבר התכנסנו לעוד אזכרה.

הפעם ה-18 במספר.

היינו קבוצה מצומצמת. מאד. 4 אנשים + רב.

אחרי קריאת אותיות בקצב לא רלוונטי ובתוכן חסר משמעות, עבר הרב ל"קדיש". נתן את המבט הבוחן מסביב ואחרי שהייה לא מוסברת הגיעה למסקנה המתבקשת: אין מניין

המשכנו בלי קדיש. אשכבה. סיבוב בבית הקברות. והביתה לבורקס.

למות זה כבר לא מה שהיה פעם.

—

בשיחה השבוע עם זוגתי שתחיה, הגענו באופן לא מוסבר לדון בתכונות ובמניירות שירשנו בעל כורחנו מהורינו.

אני הצהרתי שאני לא ממש רואה במה אני דומה לאמא שלי (סליחה אמא), וזוגתי שתחיה אמרה מיד "אבל תמיד אומרים שאתה דומה לאבא".

אולי.

לטעמי, השנים המשמעותיות בחיי התחילו אי שם בתיכון. והמשמעותיות ממש? אחרי. הזכרון מטשטש עם השנים. אין לי נקודה טובה להשוואה לדעת אם אני דומה לו ועד כמה. חשבתי בעבר שזה הידיים.

—

מפסח האחרון הפסקתי ללכת כמעט לחדר כושר. כאבים בגב התחתון. התחליף? בריכה או הליכות ארוכות. הבוקר יצאתי לעוד הליכה ארוכה. שעה של שלווה. של זמן לחשוב. חשבתי על אותה השיחה. עם אשתי. ופתאום נזכרתי בהליכות עם אבא – ובהליכות שלו לבדו. כמעט כל ערב.

משהו כן עבר אלי.

האהבה להליכות האלה. והיום אני יודע למה – זה השקט – הזמן לחשוב על הכל וכלום בו זמנית – להרגיש קצת רוח וטיפה קרירות – להרגיש את הרגליים זזות – את החיים.

—

אזכרה 18.

הכל התחיל בערב בו הוא יצא לעוד הליכה. אבל לא חזר. לפחות אני מקווה שהוא עשה את מה שהוא אהב. אני יודע שאני אוהב את זה (גם).

מניין.

מצבה.

חלקת קבר.

דודים ובני-דודים מדרגה שניה ושלישית.

שוב מצאתי את עצמי בבית קברות. לשם הגיוון, הפעם זה היה בחולון.

סבתא שלי נפטרה. השניה. נמחק לו דור בצד שלי של המשפחה.

קראתי קדיש. אין בנים. אין אחים. נותר רק "הנכד".

המילים באות בקלות.

אני כבר מיומן בריטואל.

מתבונן מהצד בסיטואציה.

ולא מרגיש כלום.

לפחות לא מהמילים או הטקסים.

הלוויה עצובה. אין דמעות מסביב. אין קריאות שבר. רק… going through the motions

באנו. דיברנו. קברנו. נפרדנו.

להתראות סבתא.

זה היום.

גיל מוזר כזה. אני בן 36. כנראה.

זה גיל לא עגול. לא מסמל מעבר. אבל בעצם כן.

זה הגיל שבו בשאלוני אינטרנט, אתה עובר מקבוצת גיל אחת לקבוצת הגיל הבאה. לרוב, זה מ-24-35 ל-36-50. לפחות בשאלון למטה היו נחמדים מספיק כדי לסדר לי שכבות גיל מצומצמות יותר.

כבר אמרתי כאן דבר או שניים על זה שאני מזדקן (לרוב בתאריכים משמעותיים). עכשיו גם האינטרנט חושב ככה.

האמת? אני כבר חצי שנה מחכה ליום הזה. יש בו משהו מיוחד עבורי. לפני פלוס-מינוס 18 שנים, אבא שלי נפטר. חצי חיים בלעדיו.

השבוע היו אצל אמא שלי אלבומים בסלון. ישבנו שם להתבונן בהם על התמונות הישנות. אחיות שלי. דודים. סבים וסבתות. אמא שלי. וגם אבא שלי. אומרים שאני דומה לו. אני מקווה מאד שכן – פחות במראה ויותר בשאר הדברים. לא יצא לי הרבה לדבר איתו – או לפחות לא מספיק. כנראה השיחות שלנו היו דומות לאלה שיש לי עם הבן שלי כרגע… מעט הברות, בלי מילים – האדם הקדמון. הייתי רוצה להכיר אותו יותר. בגיל הזה. לא מוקדם יותר. לוותר על ההתבגרות עם אבא בבית אבל לקבל אותו עכשיו. לא מצורך ספציפי. סתם.

אם יש בי קנאה, זה באנשים בגילי שיש להם את אבא שלהם בסביבה. מישהו שאפשר להמשיך ולקשקש איתו את אותן שיחות חסרות משמעות שיש בין גברים. אני מקווה להיות שם לילדים שלי באותו הגיל.

–

השנה לפחות אני חוגג את יום ההולדת שלי עם אתניקס ולא עם רינת ויויו כמו שנה שעברה. אלוהים – אפשר לבקש את מירי מסיקה או רמי קליינשטיין לשנה הבאה?

בעוונותי הרבים אני שומע גלי צהל בדרך לעבודה בכל בוקר. הבעיה היא, שבשעת החזרה שלי, לרוב התכנית בגלי צהל היא זאת של שמעון פרנס. לרוב אני פשוט מעביר. היום החלטתי לשמוע אותה. בתכנית הופיע שוקה דינור, שסיפר את הסיפור מהרצאת טד קצרה.

תוכלו למצוא את התמלול של השיחה ברדיו כאן, או את ההרצאה המקורית באנגלית:

הדובר קרא לזה "רגעים של סוכריה על מקל" – רגעים מקסימים בהם אנשים נוגעים בחייך בצורה שמשפיעה אותך לנצח – רק שלרוב הם אפילו לא יודעים זאת.

אז הנה 5 רגעים של סוכריה על מקל שקרו לי. הם לא כוללים את האשה או הילדים – מהם אני מוצף בסוכריות על בסיס יום-יומי.

–

חבר שלי התקשר אלי לשאול מה שלומי. הייתי בשיחה ממתינה באותו הזמן ועברתי לדבר איתו. הוא אחד החברים הכי טובים שלי. אמרתי לו בצורה הפשוטה ביותר: "אין לי זמן עכשיו. אני מדבר עם החברה לעתיד שלי". הוא אמר בסדר וניתקנו.

לימים, הנערה הזו התחתנה איתי. חלק מהסיבות להצלחה נובעת לטעמי מהתזמון של חבר שלי – הייתי צריך במשפט להסביר לו את גודל המאורע, והפיכת האירוע למילים ייצר מציאות מאוחר יותר.

–

אבא שלי נפטר. במהלך השבעה נהייתי חולה. הייתי עם 39 חום באחד מאותם הימים. הגיעו חברים. היו איתי. אחד נשאר. הוא היה שם איתי בחדר והחליף לי את המטליות הרטובות על המצח. דאג להחליף את השירים בטייפ שיהיו כאלה שאני אוהב. ונשאר בחושך. ליידי. עד שנרדמתי. זה לקח הרבה זמן. הוא בטח כבר שכח. אבל הוא אחד מאותם החברים שיש לכל החיים.

–

אבא שלי נפטר. שוחררתי מצה"ל מסיבות רפואיות. נכנסתי לאוניברסיטה. נפרדתי מחברה שהייתי איתה 3 שנים. חודשיים-שלוש לתוך האוניברסיטה, התחלתי לעכל את המצב. את השינוי הגדול ואת הפרידה מהעבר.

ישבתי עם שני שכנים מהמעונות באוניברסיטה בגן הבוטני – שני מטר מהמעונות – אחרי חצות, לצידי האגם, מביטים בברבורים.

בנאלי משהו, אבל זה נתן לי את הכח להמשיך הלאה באותה התקופה.

–

גיל 15. החברה הראשונה נפרדה ממני. עולמי חרב עלי. הייתי שבר כלי והסתובבתי ככה כמה חודשים. הלכתי ברחוב עם ידידה טובה שלי. היא הסתכלה עלי ואמרה: "היית עצוב מספיק זמן. די. תתחיל לשמוח".

אז התחלתי.

–

עזבתי את רדויז'ן. ביום האחרון הייתה שתיה. מילים נאמרו. רובן מרגשות. חלקן מנומסות. בסוף המאורע ניגש אלי אחד מהמתכנתים – אדם שהיה שנים בבדיקות. לא זוכר איך קוראים לו. מעולם גם לא ממש ידעתי. הכרתי אותו, מה הוא עושה ואת העובדה שהוא טוב, אבל דרכנו לא הצטלבו.

הוא אמר לי שהשפעתי עליו מאד. בפגישה שהייתה העברתי "משוב" (זה יותר ביקורת כשאני עושה את זה) לגבי מצגת שהוא העביר. אמרתי לו מה צריך לשנות ולמה. הוא אמר לי שהוא לקח את זה הלאה וזה עזר לו מאד גם להציג דברים באוניברסיטה. הוא העריך את זה ורצה להגיד לי תודה.

לא ידעתי מאיפה זה בא לי. זה היה הדבר הכי מקסים שאמרו לי. ואפילו לא זכרתי שנתתי לו משוב.

–

תודה לכולכם.