רק לפני חצי שנה עוד חשבתי מה לעשות עם עצמי (אני עדיין חושב).

חלק מההחלטות אז היו ללכת להיות מנטור בפרויקט מגשימים סייבר.

גם חצי שנה אחרי, ובתום תקופת המנטורינג, אני לא יכול באמת להגיד בדיוק שאני מבין ויודע מה זה הפרויקט הזה. איך שאני רואה את זה, לוקחים ילדים מוכשרים מהפריפריה ומלמדים אותם תכנות – לא כמו שמלמדים בבית הספר – אלא כמו שילמדו אותם בחברות הייטק בתעשייה – באופן מאד תובעני וחסר פשרות.

מבלי לדעת ולהבין כלום, מצאתי את עצמי מנטור ל-4 קבוצות שונות (4 זוגות של ילדים בכיתה יב) מכל רחבי הארץ – אשדוד, עפולה, נהריה וקרית שמונה.

עד לרגע האחרון כמעט לא ידעתי אם אני אלך להתנדב בזה גם שנה הבאה. הייתי מגיע לפגישות, מדבר עם הילדים, נהנה תוך כדי שאני מרגיש הרבה פעמים תרח זקן שמספר סיפורים מהפלמ"ח לפני שהיו טלפונים סלולריים, אינטרנט ואולי אפילו חשמל. ואז – הם היו נעלמים לי לכמה שבועות. הייתה הרגשה שיש לילדים האלה דברים חשובים יותר מלפגוש אותי (וכנראה זה אפילו נכון).

תהיתי ביני לבין עצמי אם להמשיך. אני רוצה לעזור ולתרום, אבל בצד השני צריך להיות מישהו שמרגיש שזה עוזר ותורם לו. ואם זה לא, אז אולי עדיף שיהיו לילדים האלה מישהו אחר שהם כן ירגישו שעזר ותרם להם.

עד שאחת הקבוצות עשתה איתי פתאום שיחה ועלתה השאלה – "בעוד שבועיים אנחנו מציגים את הפרויקט – אתה תבוא לראות?"

נהריה.

2-3 שעות נסיעה.

לכל כיוון.

בשביל שעה.

ברור שאני בא

ולו רק כדי לברר עם עצמי מה בעצם קרה כאן בחצי השנה האחרונה כשהייתי "מנטור" שנפגש באופן לא סדיר עם ילדים בזום (גוגל מיט, אבל לא נהיה קטנוניים).

ואז גם שאר הקבוצות ביקשו שאני אבוא.

וקבוצה אחת קצת מיצתה את התהליך והיה נראה שלא עושה להם טוב להמשיך עם מגשימים. איתם עצרתי הכל ודיברתי. פשוט דיברתי. ואז בכיתי לי בצד לבד אחרי השיחה. כי מצאתי את עצמי מבין אותם וכואב את הכאבים שלהם ומציע להם להפסיק את הפרויקט.

4 קבוצות של ילדים. מלח הארץ. כולם. אחד אחד ובזוגות. מצפון ומדרום.

נסעתי לנהריה. ואז לאשדוד. ואח"כ לעפולה.

שעות עם עצמי ברכב הלוך וחזור. חושב על הפרויקט ועל המשמעות שלו.

בכל מקום, 6-12 ילדים בחדר. כולם בכיתה יב. בכל מקום המנחה שהיה/הייתה ילדים לא יותר מבוגרים מהם. ואני? מכפיל את ממוצע הגילאים בחדר. היחיד עם שערות לבנות.

היה חשוב לי להיות שם עבורם אחרי כל ההשקעה שלהם. לפגוש אותם במציאות ולא רק דרך המחשב.

כמה דברים שלמדתי:

• יש נוער מצוין בכל הארץ. גם במקומות "נידחים"
• אחוז הנשים בפגשתי במגשימים מעודד – זה חימם לי את הלב. צריך יותר נשים בתעשיה הזו
• צריך להשקיע יותר בפריפריה. תל אביב והמרכז זה נחמד, אבל כואב הלב שכל הילדים האלה ימצאו את עצמם אחרי הצבא עוברים למרכז לעבוד במקום לחזק את הערים מהם הם באו. זה בנפשנו לטפל ולפתור את זה (אני אשדודי במקור בעצמי)
• יש יותר מדרך אחת לפתור בעיה. בייחוד לפרויקטים כאלה, אבל לא רק. פתרונות בית ספר זה נחמד, אבל החיים ואילוצים הרבה יותר חזקים. היה מרתק לראות לאיזה פתרונות טכניים כל קבוצה הגיעה
• כיתה יב' תובענית ברמות. לימודים, בגרויות, מיונים לצה"ל, חו"ל, בילויים. ועל זה, חלק מהמטורפים האלה מוסיפים גם פסיכומטרי, אוניברסיטה פתוחה והזיות נוספות
• פער גילאים ופער דורות…
  • אני מרגיש ילד איתם ולידם. הם רואים בי מבוגר שלא רוצים להפריע לו יותר מדי
  • אני צריך זימון ביומן כי גם אצלי עמוס. הם פונים ושואלים ברגע האחרון
  • מישהו סיפר להם לא לשלוח הודעות ווטסאפ למבוגרים בשעות מאוחרות כדי לא להפריע… מוזר
• בני אדם. אני שם כתור מנטור טכני, אבל קודם כל הם בני אדם. צריך לדבר איתם ולהבין את העולם שלהם. זה חשוב יותר מאשר הבאג שיש להם או בעיה טכנית שהם מחפשים לה פתרון. זאת הסיבה שאני מנטור – יותר מאשר לעזור בצד הטכני
• אני שוב מוצא את עצמי מקנא במסגרות ובאפשרויות שיש היום לנוער שרק מחפש ורוצה לעומת מה שהיה בנמצא בתקופתי. אם אתם נערים ומתחברים לתחום – תסתערו על ההזדמנויות האלה שנותנים לכם
• אתם בהייטק? בתפקידי תכנות? לכו תהיו מנטורים במגשימים. זה ייתן לכם המון

כמה מילים לדרך עבור המגשימיסטים:

אתם 10. כולכם. אחד אחד. גם אתם שנשברתם בסוף. אני גאה בכם ובמאמץ שהשקעתם השנה. זה בכלל לא ברור ומובן.

אני כאן בשבילכם.

מתי שתצטרכו.

מחר. עוד שבוע. שנה הבאה. בצבא. אחרי הצבא. באוניברסיטה. בעבודה הראשונה שלכם באזרחות. ואח"כ.

צריכים להתייעץ? לשפוך את הלב? להתגאות במשהו? יש לכם את המייל ומספר הטלפון שלי. תרגישו חופשי להשתמש בהם בכל זמן.

מה יהיה שנה הבאה?

לא יודע…

אני בטוח אהיה שוב מנטור במגשימים.

לא יודע אם ל-2 קבוצות או ל-4, אבל בטוח מנטור.

גם בצפון וגם בדרום.

קצת יותר מבין, משופשף וחכם. עם פחות בלבול וחוסר ארגון כמו שהיה לי השנה.

לפני כמה חודשים משהו השתנה.

בתוך כל התקופה הארוכה והנוראית הזו הייתי זקוק לשינוי.

4 שנים אחורה. לקחתי יעוץ וליווי עם האחת היחידה והמלכה – מלכה שגב. בשיחה האחרונה שלנו היא שאלה אותי מה אני רוצה. לא בעסק. אלא לעצמי. מה אני רוצה לעשות כדי שלי יהיה טוב בלב.

לא יודע אם הבנתי את השאלה עד הסוף באותו הזמן. הנחתי שזה משהו עם התנדבות וכאלה. לא משהו שקשור אלי יותר מדי.

ואז פתאום. מתישהו ב-2024, רציתי ללמד. לעזור. להשפיע. ללוות. לגעת (לא במובן הפיזי, גם אם אני קצת יותר חיבוקי מפעם לקראת גיל 50).

לפני קצת פחות מחודשיים התחלתי להיות מנטור וללוות מנהלי מוצרים ב-Product Leadership Launchpad של נעה גנות המופלאה.

חשבתי – באים, קצת מקשקשים עם אנשים, מביעים דיעה, חוזרים לשגרת היום. כמה שעות, מרגישים טוב עם עצמי שעשיתי משהו שמורים עושים וזהו.

מתישהו במפגש הראשון או השני הזכרתי מאמר שהציגו לי פעם בתכנית קידום מנהלים – משהו על למי יש את הקוף? זה היה כדי לדון בנושא של עומס בעבודה, האצלת סמכויות ובכלל – משימות. סיימתי את אותו המפגש בהצעה שיעשו מסדר קופים ויוודאו שהקופים במקומות הנכונים.

היום הגיע הסבב הזה לסיום. בסה"כ 6 מפגשים של שעה בזום. עם 5 מנהלי מוצרים רנדומליים שלא הכרתי קודם. והם נגעו לי בנשמה בזמן כ"כ קצר ובלי להיפגש איתם פנים אל פנים (עד להבוקר, במפגש מסכם של הקורס כולו שלא העזתי לפספס – רציתי רק לראות אותם ולחייך אליהם חיוך דבילי).

ואני? עצוב שאין לי את ימי רביעי איתם מעכשיו, אבל שמח שיהיו סבבים נוספים אצל נעה שבהם אני אוכל להשתתף שוב כמנטור. (אם אתם מנהלי מוצרים או מנהלים של מנהלי מוצרים ולא הייתם אצלה עדיין – תלכו – מומלץ בחום – הייתי גם כתלמיד ועכשיו גם כמנטור).

החבר'ה שלי? אלה שליוו אותי בששת השבועות האחרונים? פינקו אותי בסט המושלם של חולצה+כוס – מסדר קופים.

עם או בלי החולצה והקוף, הם איתי עכשיו לעד, בעוד שכבה זכרונות משמעותיים ונעימים, ואנשים שאני תמיד אשמח להיפגש איתם ולעבוד איתם.

---

לכו. תעשו משהו בשביל הנשמה שלכם.

לא יודע

—

כשהייתי בגן וביסודי, חלמתי להיות ארכאולוג או אסטרונאוט. אלוהים יודעת למה.

ארכאולוג זה הכי מקובע באדמה. בעבר, בהיסטוריה. בתגליות.

אסטרונאוט זה היא בשמיים ובעננים. בעתיד, בחדשנות. בהמצאות.

איך שני אלה מסתדרים? אני עדיין לא יודע.

—

ואז קיבלתי מחשב. והעולם והרצונות השתנו "קצת".

סיימתי תיכון. נרשמתי לאוניברסיטה.

כל מי ששאל אותי מה בחרתי ללמוד ושמע ממני שאני אלמד "מדעי המחשב" מיד ענה "אה. כן. ברור".

עצבן אותי שכולם ידעו מה הייעוד שלי – מה אני אהיה כשאני אהיה גדול. ורק אני רצתי מסביב לזנב של עצמי כמה חודשים, עושה הצגות של לר יודע מה לבחור. בדיעבד? זה אכן היה ברור.

—

הייתי מתכנת מצוין. הכי טוב שהכרתי (כנראה עדיין). אבל אז רצה הגורל והפכו אותי לראש צוות. ניהלתי מפתחים אחרים. ועדיין כתבתי קוד.

משם, איכשהו התגלגלתי להיות מנהל מוצרים. באמת לא ברור איך ולמה. תפקיד כזה בזוי של אנשים חלקלקים שמדברים עם כולם. ומה לי ולזה? אני הלוחש למחשבים? זה שלדבר עם בני אדם עדיין קשה לו. מה לי ולתפקיד כזה של אנשים?

התאהבתי… וגם היום, כשאני עדיין מזדהה כמהנדס תכנה, אני בעצם מנהל מוצרים (לא רע בכלל).

—

סבא שלי מצד האבא ז"ל היה עצמאי. ניהל מפעל לייצור עששיות בתורכיה.

אבא שלי ז"ל היה שכיר. אמא שלי תמיד אמרה שהוא לא רצה להיות עצמאי כי ראה את אבא שלו וכמה קשה הוא עבד.

אני הייתי שכיר. תמיד. מה לי וללהיות עצמאי? לא בשבילי הדבר הזה.

עד שנגררתי ללהיות עצמאי. יועץ חיצוני. ואז יזם בסטרט אפ. ואז גם מנכ"ל בעל כורחי בסטרט אפ.

כשקנו את החברה שלנו, שמחתי. הודעתי חגיגית למנכ"ל של החברה שרכשה אותנו שאני לא רוצה את העבודה שלו. תודה רבה.

—

היום? לא יודע בדיוק מה אני רוצה.

מה אני באמת רוצה להיות כשאני אהיה כבר גדול.

בן 48 הילד. אבל מה הייעוד שלו?

—

משהו היה חסר לי בשנים האחרונות.

כרגע, נראה שהמשהו הזה הוא ללמד. לגעת באנשים (לא עם הידיים ולא במקומות אינטימיים – תזרמו עם הביטוי). לגדל. להשפיע. כזה.

לפני כשנה רצה הגורל וכתור נהג מונית (לא תפקיד שרציתי לעשות כשאני אהיה גדול), הסעתי את הבת שלי וצופיפניקים נוספים הביתה. היה מספיק זמן נסיעה כדי לקשקש עם שני הגברברים שישבו מאחורה. הם היו ב-יב' ולמדו מדעי המחשב בבית הספר. כ"כ נהניתי מהשיחה. אני מקווה שגם הם.

—

בשולחן הסלון, אחרי משחק מבוכים ודרקונים של הבן שלי עם חברים שלו, עניתי על השאלה ששאל אחד מהם "מה אתה עושה בעצם". זה היה פתיחת קורות החיים שלי ובעיקר? לנסות להבין בעצמי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול. מול ילדים בני 14. אנחנו מגדלים דור מקסים כרגע.

ומכל הדברים, שוב גיליתי על עצמי שאני נהנה מלשבת ולדבר עם ילדים.

—

אז מצאתי את עצמי במקביל לעבודה כשכיר. ובמקביל לעוד עבודה כעצמאי. גם מוסיף עוד כובע של מנטור

הצטרפתי כמנטור למגשימים סייבר. אני יושב עם ילדים בכיתה יב' שהחליטו ללמוד מדעי המחשב ויש להם פרויקט לעשות. והתפקיד שלי? לעזור להם. לא יודע מה זה אומר בדיוק, אבל השיחות שלי עם הקבוצות שאני המנטור שלהם? זה הכי מספק בעולם. קשה להסביר את זה.

ועוד במקביל, אני אהיה השנה גם מנטור בחברת אינפיניפיי, בתחומים של ניהול מוצר. מי היה מאמין?

—

מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול?

לא יודע עדיין.

כרגע? קצת מנטור. קצת מורה. אולי קצת מחנך. לא יודע באיזה מסגרות בדיוק. וכנראה לא במשרה מלאה. לא ברור אם באופן מסודר או לא. או בכלל.

אני עדיין מתרגש מכתיבת קוד. בטח ובטח מעבודה עם מהנדסי תכנה. ומליצור דברים. בעיקר מליצור.

—

ואולי בכלל כדאי שאני אהיה אסטרונאוט. או ארכאולוג.

המורה חיה מתה.

מתנצל, אבל הייתי חייב.

זה קרה היום. בגיל 100.

חיה היא המורה הפרטית שלי באנגלית מכיתה ב' ועד יב'.

בהרבה מובנים, בזכותה אני יודע אנגלית ברמה שאליה הגעתי (סבירה פלוס).

3 דברים שאני זוכר עד היום מהשיעורים עם המורה חיה:

1. Hickory Dickory Dock

אהבתי מאד את השיר הזה. הוא ליווה אותי לדעתי בכיתות ב ו-ג המון. ומשמש עד היום מעין פסקול ילדות שכזה.

2. נימוס לנשים

תמיד לפתוח את הדלת לאישה.

תמיד לתת לה ללכת קדימה אם היא יודעת את הדרך.

בקיצור – תמיד להיות ג'נטלמן

3. כוס ממלאים כמעט עד הסוף

לא יותר מדי כדי שלא יישפך.

אבל לא נמוך יותר מעובי של אצבע אחת כדי שלא ייראה קמצני שכזה.

וגם – אודם משאיר סימן של שפתיים על כוס. כל שבוע ראיתי את זה. האודם של חיה שהשאיר סימן על הכוס שהחזרתי למטבח לשטוף.

–

בת 100.

לימדה אותי במשך 11 שנה. במהלך שנות השישים לחייה.

חלק ממי שאני הוא בזכותה.

תודה 🙏

שיחקתי מבוכים ודרקונים.

פעם מזמן. לא להרבה זמן, אבל זה עדיין היה חלק מאד מעצב בהגדרה העצמית שלי – עד היום.

לא מזמן חזרתי לאשדוד לפגישה חפוזה.

מנהל המשחק שהיה לי/לנו במבוכים ודרקונים צובע בזמנו מיניאטורות.

הלכתי לקנות אחת בשביל מתנה לחבר של הבן שלי (גם שם מבוכים ודרקונים חזק).

אחרי מעל 20 שנה פגישה.

הוא: "אני זוכר איך התפעלתי מהילד שהצטרף לקבוצה. כמה חכם. כבר אז עבד במחשבים"

אני: "אם הייתה יודע איך הערצתי את היכולת שלך לספר סיפור ולטוות עלילה"

מי היה יודע עד כמה אני אגדל להעריך עוד יותר את היכולת לספר סיפור.

מי היה יודע כמה לא ידעתי והבנתי מה אנשים חושבים עלי אז (לטובה).

בשעה טובה, בבית בו גדלתי מבוצע תמא 38. המקום נראה כמו אתר בניה.

הגעתי בשבת לעזור לאמא שלי לפנות איזה ספריה או שתיים.

מהר מאד, נדחסו למושבים האחוריים והקדמי של הרכב ההרים של אנציקלופדיות.

עברית, בריטניקה באנגלית, עוד בריטניקה בעברית, אריאל, אחת של מדע, אחרת של גוף האדם.

כמה אהבתי את הספרים האלה כילד. לפתוח אותם ולקרוא על משהו. על מקומות בארץ באנציקלופדיה אריאל. על החלל או פיזיקה באציקלופדיה המדעית. אני זוכר את ההתרגשות בקבלה שלהם הביתה.

כמה השקעה הייתה בספרים שלי (ואני מתייחס אליהם כאל שלי, כי הייתי כמעט היחיד שעלעל בהם על בסיס קבוע).

אז נפרדנו. אני והספרים. אינספור סבבי סחיבה לרכב, 3 נסיעות קצרות לפח המחזור, וטקס זריקה קצר לכל אחד ואחד מהכרחים העבים שפתחתי בילדותי כדי ללמוד משהו נוסף.

היום? הכל בגוגל. במרחק נגיעה שכנראה לעולם לא תגיע. התקדמנו, וגם צעדנו לאחור קצת.

נו טוב

פוף. עוד שנה התאדתה לה.

לאן הזמן רץ ומה בדיוק אני מספיק לעשות איתו?

ובכל אופן, עם השנים באמת משתבח משהו (נראה לי). החשיבה אולי קצת יותר חדה. מסתכלים יותר קדימה. מתכננים יותר.

אבל משהו מרגיש טוב יותר ונכון יותר – קשה להסביר.

אולי זה התחלות חדשות? האומץ שפתאום מצא לעצמו מקום אצלי? ואולי זה סתם הבוקר הזה, וההכנות ליומולדת של הילדה שלי.

יומולדת שמח לכל אלה שחוגגים או יחגגו השנה 37.

השנים חולפות מהר.

שבוע שעבר התכנסנו לעוד אזכרה.

הפעם ה-18 במספר.

היינו קבוצה מצומצמת. מאד. 4 אנשים + רב.

אחרי קריאת אותיות בקצב לא רלוונטי ובתוכן חסר משמעות, עבר הרב ל"קדיש". נתן את המבט הבוחן מסביב ואחרי שהייה לא מוסברת הגיעה למסקנה המתבקשת: אין מניין

המשכנו בלי קדיש. אשכבה. סיבוב בבית הקברות. והביתה לבורקס.

למות זה כבר לא מה שהיה פעם.

—

בשיחה השבוע עם זוגתי שתחיה, הגענו באופן לא מוסבר לדון בתכונות ובמניירות שירשנו בעל כורחנו מהורינו.

אני הצהרתי שאני לא ממש רואה במה אני דומה לאמא שלי (סליחה אמא), וזוגתי שתחיה אמרה מיד "אבל תמיד אומרים שאתה דומה לאבא".

אולי.

לטעמי, השנים המשמעותיות בחיי התחילו אי שם בתיכון. והמשמעותיות ממש? אחרי. הזכרון מטשטש עם השנים. אין לי נקודה טובה להשוואה לדעת אם אני דומה לו ועד כמה. חשבתי בעבר שזה הידיים.

—

מפסח האחרון הפסקתי ללכת כמעט לחדר כושר. כאבים בגב התחתון. התחליף? בריכה או הליכות ארוכות. הבוקר יצאתי לעוד הליכה ארוכה. שעה של שלווה. של זמן לחשוב. חשבתי על אותה השיחה. עם אשתי. ופתאום נזכרתי בהליכות עם אבא – ובהליכות שלו לבדו. כמעט כל ערב.

משהו כן עבר אלי.

האהבה להליכות האלה. והיום אני יודע למה – זה השקט – הזמן לחשוב על הכל וכלום בו זמנית – להרגיש קצת רוח וטיפה קרירות – להרגיש את הרגליים זזות – את החיים.

—

אזכרה 18.

הכל התחיל בערב בו הוא יצא לעוד הליכה. אבל לא חזר. לפחות אני מקווה שהוא עשה את מה שהוא אהב. אני יודע שאני אוהב את זה (גם).

מניין.

מצבה.

חלקת קבר.

דודים ובני-דודים מדרגה שניה ושלישית.

שוב מצאתי את עצמי בבית קברות. לשם הגיוון, הפעם זה היה בחולון.

סבתא שלי נפטרה. השניה. נמחק לו דור בצד שלי של המשפחה.

קראתי קדיש. אין בנים. אין אחים. נותר רק "הנכד".

המילים באות בקלות.

אני כבר מיומן בריטואל.

מתבונן מהצד בסיטואציה.

ולא מרגיש כלום.

לפחות לא מהמילים או הטקסים.

הלוויה עצובה. אין דמעות מסביב. אין קריאות שבר. רק… going through the motions

באנו. דיברנו. קברנו. נפרדנו.

להתראות סבתא.