פעם מזמן היה לי בר מצוה.

הלכתי כל שבוע לסבא וסבתא שלי ישר מבית הספר, מרחק של חצי שעה הליכה, כדי לעשות שיעור הכנה לעלייה לתורה, ואיפשהו לפני/אחרי גם התפנקתי עם האוכל של סבתא. שנה קסומה זאת הייתה.

סבא שלי היה רב. הוא גם הביא לי במתנה את הטלית והתפילין.

לא שמתי אותם כמעט לאורך השנים, אבל הם עדיין איתי.

אז לעמית יש בקרוב בר מצוה… והטלית כבר לא משהו – צהובה יותר מאשר לבנה.

אתמול הלכתי איתו לקנות טלית. וכיפה שתהיה לו משלו כבר. וגם סידור. כי צריך.

התקשרתי לאמא של חבר שלו לשאול איפה היא קנתה. היא אמרה שהסבא קנה ואין לה מושג איפה.

אז מצאתי את עצמי בגבעת שמואל, מחפש טלית עם הבן שלי.

אני איתו בחנות. מסתכלים. חושבים אם כחול יתאים. או אולי לבן. פוליאסטר או צמר. כזה או אחר. כמו בנים טובים, כל המחשבות האלה לקחו יחד עם דיון וקבלת החלטה פחות מדקה אחת.

ואני עם עצמי? חושב כמה הייתי רוצה שאבא שלי היה הולך איתו לזה וחווה את זה. ולא אני. וכמה שאני שמח שאני עושה את זה איתו. וכמה שאני רוצה להיות שם עם הנכדים שלי בעתיד הרחוק.

לחנצ'וקית מלאו 16 שבוע שעבר.

אתמול הלכנו יחד לבנק – לפתוח חשבון.

הבת שלי כבר בת 16

עצמאית

ועכשיו עם חשבון בנק משלה

וכרטיס אשראי משלה

וכן – bit

חסל סדר "אבוש, תעביר X שקלים למספר טלפון Y"

איך שהזמן עובר מהר

יום אחרי יום, בהפרש של 31 שנים. מיום הולדת אחד… לשני.

לפני 6 שנים, נולדה הבת שלי הבכורה. גאוות המשפחה.

בכל שנה, הגברת הקטנה גדלה עוד יותר ומתבגרת. יש משחקי לוח שכבר צריך להסיר את הרסן – לשחק ברצינות ובריכוז עם הקטנטונת כדי שיהיה סיכוי לנצח אותה. מח חריף יש לילדה – כנראה יותר משל הזקן שלה שנולד 31 ויום לפניה. גאווה כבר אמרתי?

אז מה כבר לאחל?

לילדים היום (והאחת הזאת אינה יוצאת דופן) יש הכל.

אני אאחל לה רק דבר אחד:

סיפוק

מעצמה בעיקר. מהחיים. מהחברים והמשפחה. מהסביבה.

מזל טוב בת שלי! המון שנים מלאות סיפוק שיהיו לך בהמשך הדרך.

אני זוכר את השיניים הראשונות שנפלו לי.

זה היה בטיול אופניים עם אבא שלי. הוא רכב, ואני ישבתי בינו לבין הכידון. בדרך לי"א, באמצע שומקום, נפלנו.

אני עפתי לי באוויר ואיבדתי 3 שיניים קידמיות – 2 עליונות ואחת תחתונה – "אקדח" בפה. אבא שלי נחבל. מאז, הרומן שלי עם אופניים קצת מסובך. לא משהו.

לבת שלנו התנדנדו השיניים בשבועות האחרונים. השתיים התחתונות. כל יום קצת יותר. בכל ערב, תהיתי אם שווה להשקיע בצחצוך של השתיים – ממילא הן בדרך החוצה.

אז הם נפלו.

ופיית השיניים כבר ביקרה.

לזכותו יאמר שהוא מאז עבר להשתמש הרבה יותר בידיים והמוטוריקה שלו באופן כללי מדהימה. לפעמים לא ברור איך הוא מסוגל בגילו לעשות את הדברים שהוא עושה.

בן מקסים יש לנו. אבל קצת יותר מדי… אקטיבי.

לא פלא שלפני חצי שנה בערך צילמתי אותו בבית הכלא

* לכל אלה שחושבים שהפסקנו לצלם: זה לא נכון. פשוט הפסקתי להעלות את התמונות לאינטרנט. בלי סיבה טובה – סתם מעצלנות. עכשיו, כשנותרו לי עוד 3 שבועות להחזיק במחשב מהעבודה – הגיע הזמן לעשות סדר בתמונות. אז יהיו עוד הרבה כאלה – לאו דווקא כאן אבל לבטח בפליקר.

בשביל זה יש חברים…

לא יודע אם ניתן לו עוד פעם את האוטו כדי לצאת לבילוי. לא נראה לי שהילד אחראי מספיק. אולי כשיגדל קצת.

היום לפני שנה הוא נולד ושינה את חיינו בשנית.

גוף לבן עם ראש ג'ינג'י ופנים מחייכות.

שנה קשה עברה עם הילדון – שכחנו מה זה לישון. לילות של 5 או 6 שעות רצופות נראות עדיין כמו פינוק מטורף. הסיבה היחידה שהוא עדיין איתנו השובב זה החיוך שלו.

מדהים איך ילדים גדלים. איך הם פותחים את האור לחדרים שלא הכרתי בלב שלי.

מזל טוב! שיהיו עוד שנים רבות ומאושרות שכאלה, מלאות בחיוכים.

"כשאני אהיה אמא ויהיו לי ילדים אני אתן להם לאכול כריך עם ריבה כמה שהם ירצו".

הילדה בת הארבע מוצאת את העצמאות שלה ומצהירה לעולם שידע.

אך… כמה שאני רוצה שבעוד אי אילו שנים, כשכבר תהיי אמא, תקראי פה ותראי את זה.

כל שיש לי לאחל לך, ילדה שלי, זה שהילדים שלך יהיו חריפים כמוך – זה כ"כ יותר מעניין ככה.

כששאלו אותי פעם מזמן מה הייתי רוצה מהילדים שלי, תמיד עניתי ללא היסוס שיהיו יותר טובים ממני. השאלה שבאה מיד אח"כ הייתה למה – והתשובה המתבקשת נשמעה מעט לאקונית – כי זה מה שצריך לא?

כבר קצת מעל 4 שנים שאני מביט משתומם מהצד על הפלא הזה – הבת הגדולה שלי. ואין מה לומר: היא ללא ספק יותר טובה ממני, ואין שום דבר שמשמח אותי יותר מזה (חוץ אולי מהחיוך השובב של האח שלה שמשתווה להרגשה).

לראות אותה מתמודדת עם בדיקות רפואיות פשוטות שעד היום אני לא מסוגל לעמוד בהן, לחוש איך הגלגלים בראש שלה עובדים ולדעת שהם משומנים יותר מאלה שהיו לי בגילה.

אומרים שהורים לילד בכור מצפים ממנו שיעמוד במשימות שהם לא הצליחו. לא יודע אם זה מה שאני מעביר אליה, אבל היא בהחלט עומדת בכך בגאון. התחלנו את השנה בחששות רבות לגבי הקליטה בגן העירייה. תוך שבועיים היא סיימה התאקלמות – לפחות יחסית לילדים רבים אחרים – היא כבר הפנימה – מסוגלת לחשוב על המצב ולמצוא לעצמה את הפתרונות והסיבות המקלות שיחזיקו אותה לאורך היום.

גאווה.

הילדים שלי יותר טובים ממני.