פעם מזמן היה לי בר מצוה.

הלכתי כל שבוע לסבא וסבתא שלי ישר מבית הספר, מרחק של חצי שעה הליכה, כדי לעשות שיעור הכנה לעלייה לתורה, ואיפשהו לפני/אחרי גם התפנקתי עם האוכל של סבתא. שנה קסומה זאת הייתה.

סבא שלי היה רב. הוא גם הביא לי במתנה את הטלית והתפילין.

לא שמתי אותם כמעט לאורך השנים, אבל הם עדיין איתי.

אז לעמית יש בקרוב בר מצוה… והטלית כבר לא משהו – צהובה יותר מאשר לבנה.

אתמול הלכתי איתו לקנות טלית. וכיפה שתהיה לו משלו כבר. וגם סידור. כי צריך.

התקשרתי לאמא של חבר שלו לשאול איפה היא קנתה. היא אמרה שהסבא קנה ואין לה מושג איפה.

אז מצאתי את עצמי בגבעת שמואל, מחפש טלית עם הבן שלי.

אני איתו בחנות. מסתכלים. חושבים אם כחול יתאים. או אולי לבן. פוליאסטר או צמר. כזה או אחר. כמו בנים טובים, כל המחשבות האלה לקחו יחד עם דיון וקבלת החלטה פחות מדקה אחת.

ואני עם עצמי? חושב כמה הייתי רוצה שאבא שלי היה הולך איתו לזה וחווה את זה. ולא אני. וכמה שאני שמח שאני עושה את זה איתו. וכמה שאני רוצה להיות שם עם הנכדים שלי בעתיד הרחוק.