היום התקיים מירוץ האביב בגבעת שמואל. ממש ליד הבית.

כבישים נסגרו. אצנים מילאו את הרחובות. פקקים בכל חור אפשרי.

ופלאשבק.

לפני כמעט 3 שנים התקיים לו מירוץ דומה בהוד השרון. יותר מירוץ בוא הסתיו מאשר האביב, אבל עם אותם מאפיינים.

כבישים נסגרו. אצנים מילאו את הרחובות. פקקים בכל חור אפשרי.

ואנחנו. אני ואשתי. יושבים באוטו. במושב האחורי בז' הכלב שלנו. בדרך לוטרינרית. בפעם האחרונה.

המירוץ כאילוו תוכנן כדי שיהיה לנו עוד כמה רגעים איתו יחד. עוד כמה דקות.

כמעט שלוש שנים.

אומרים שהורים לא צריכים לקבור את הילדים שלהם. אני מבין למה כבר כמעט שלוש שנים.

עברה שנה מאז נפרדנו מהכלב שלנו.

על הלפטופ שלי בעבודה, רצות להן תמונות ברקע באופן לא רצוני. הן נבחרות להן לבדן. כל יום יוצא לי לראות את בז' – הכלב שהיה ולהזכר עוד פעם.

אחרי שחזרתי מביקורי גטאות ומשרפות בפולין, בחסות מדינת ישראל ומשרד החינוך – בכל פעם שרציתי להיות רציני קצת יותר ולהפסיק לצחוק, או פשוט להיות עצוב, הייתי צריך פשוט להוציא מקופסה במוח את תמונות הנעליים של מיידנק וזה די היה מסדר אותי. בשנה האחרונה, זה התחלף בפרווה של בז' ובריח שלה.

לאחרונה, עם שיפוץ הבית, אשתי הודיע לי חגיגית שצריך "לתקן" את שואב האבק, כי הוא עושה רעש אבל לא שואב. אז פתחתי אותו מכל הכיוונים וניקיתי. הריח שיצא ממנו היה חזק במיוחד – כזה של הכלב שלנו והפרווה שלו. כל הרגשות עלו שוב תוך כדי הניקיון. שונא לנקות. אבל הפעם, הייתי מוכן לנקות את השואב הזה פעם בשבוע אם לא כל יום – רק שישמור את הריח הזה כשבאים לנקות אותו.

את הכלב שלנו החלטנו לקבור אצל אנשים שאהבו אותו ודאגו לו. שהיו איתו לאורך שורת הבעיות שהיו לו במשך השנים (בעיקר בליעת גרביים לא מוסברת). המשכנו את החיים. תלינו שלט חדש על דלת הבית והשארנו גם על השלט את השם שמתנוסס גם על הבלוג הזה: משפחת בז'. זה חלק מהזהות שלנו כתא משפחתי – כזה שהתחיל את דרכו כ-3 נפשות, הפך ל-4 כשנולדה הילדה, קטן חזרה ל-3 לפני כשנה ועומד בשבועות הקרובים לעלות שוב ל-4.

שנה עברה. ואני עדיין רוצה ללטף אותו.

יום כיפור עבר בהצלחה יחסית, בעיקר בהתחשב שהיה לי פרוייקט העסקת קטינה במשך 24 שעות (בלי הוט לולי).

אם דבר אחד "העיב" על החג, זה היה ההרגלים הקטנים שליוו אותי כ"כ הרבה שנים – הרגלים שצריך להתחיל להפרד גם מהם…

• אין צורך לטאטא את הרצפה שבע מאות פעמים ביום – יש פחות אבק בבית
• לא צריך לשים מים בקערה
• לא יוצאים יותר בצהריים לטיול קצר של פיפי
• חסרות נשימות עמוקות במשך כל שעות היום והלילה – הנשימות של הבית
• אין מה לקפל יותר את המזרן של חן כשיוצאים החוצה
• אין סיבה לסדר את הצעצועים שמפוזרים בסלון בלילה
• הסוף של הטוסט? צריך לאכול אותו
• אין את מי ללטף עד שנרדמים
• זורקים ישר את קופסאות הקוטג' והיוגורט לפח
• לא צריך יותר להזהר מגרביים שנופלות לרצפה
• לא צריך לסגור את דלת השירותים כשיוצאים
• אין מי שישמע דפיקות בדלת ויתרגם לנו אותן לנביחות – אנחנו צריכים להקשיב להן עכשיו לבד
• צריך להתחיל לנקות את הרצפה אחרי שהילדה אוכלת – אין מי שיעבור וישאב את השאריות

לבז', שאהב לאכול את החיים – עד הרגע האחרון.

הגיע הרגע.

מחר בבוקר, אני אוריד את בז' לסיבוב בפעם האחרונה.

חן תגיד לו להתראות בפעם האחרונה ותלך לגן.

ואנחנו נשים את בז' באוטו בפעם האחרונה וניסע בכרטיס חד כיווני לוטרינרית שלו – המלאך ששומר עליו ב-11 השנים האחרונות.

הרבה אין מה לומר. בכינו הרבה ונבכה עוד הרבה.

מה עושים כשלומדים על התאריך המיועד מראש עם הכלב בבית עוד כמה ימים? איך מתנהגים איתו?

אשתי שתחיה החליטה לפנק אותו בסיבוב בים – דבר שמזמן לא עשינו איתו.

טיול פרידה.

החודש האחרון היה אחד מהעצובים ביותר בחיים שלי ואחד מהמשמחים והממלאים ביותר בחיים שלי. הילדה שלנו נכנסה לגן בגיל שנתיים – כבר לא תינוקת. אנחנו נפרדים מהכלב שלנו, שהיה איתנו לאורך כל דרכינו הזוגית ביחד.

השבוע "חגגנו" 10 שנות נישואין. הפעם היחידה ששמתי לב לזה זה יום בערב, כשירדתי עם חן לטיול האחרון שלה בחוץ עם בז'. בתיבת הדואר בדרך חזרה חיכתה לנו מעטפה מאח של אשתי – ברכת שנה טובה, עם מדבקה שרמזה על יום נישואין 10… אפילו את זה פספסנו בכל מערבולת הרגשות.
זוהי סופה של תקופה ארוכה ויפה ותחילתה של אחת חדשה.

עצב ושמחה שזורים לאורך כל הדרך. מהות החיים.

לא יותר מזה. וגם זה בחסד.

היום, הגיעו התשובות מהן חששנו. לכלב שלנו יש סרטן (mast cell tumor grade 3 לאלה שרוצים לוודא בויקיפדיה). גרורות גם יש. ולא ניתן לבצע טיפול כירורגי. קיבלנו 2 אפשריות בלבד: משככי כאבים, למספר שבועות ואז הרדמה – כשהמצב ידרדר. או טיפול כימותרפי, למספר חודשים ואז הרדמה – כשהמצב ידרדר.

לא משהו באופציות.

לזה צריך להוסיף את הבת שלנו. ושאלות חסרות מענה חד משמעי לגבי הסיכונים שנשקפים לה עם כלב שמטופל בכימותרפיה. ומהעצב שירבוץ מעכשיו כאן בבית.

11 שנה הוא איתנו. שליש מהחיים שלי. נשמה טהורה של שמחה בבית.

שכחתי מזמן כמה דמעות יכולות לזלוג. כמה שבכי לא משחרר.

רציתי לקשקש פה על נושאים שוליים. היו לי תכניות לרדת פה (ובגדול) על המלון ששהיתי בו שבוע שעבר – עם הציון הנמוך ביותר עד כה. אבל זה כבר לא יקרה. לפחות לא בינתיים.
בז', הכלב שליווה אותנו במשך 11 השנים האחרונות לא הרגיש טוב בימים האחרונים. הוא תמיד היה חולה במשהו: בליעת גרביים, הקאות ושלשולים, אפילפסיה, כאבי גב, פרקים ורגליים – עברנו איתו כמעט הכל. אפילו עשו לו בוק.

ועכשיו? שוב כאבים ברגליים. שוב לא מסוגל ללכת. שוב הוא מודבק לו בתוך הרצפה, בקושי מרים את הראש לראות מה קורה מסביב.

אז ביקרנו אצל הוטרינרית ביום שישי. פעמיים. וקצת בשבת. אז השתדרגנו ל"מרכז מומחים וטרינרי" בבית ברל (=בית חולים לחיות). קצת בשבת. ועוד בראשון.

גזר הדין?

סרטן. אולי.

ברגל. לא התפשט לרגל אבל כן הגיע לבלוטות (שוב – כנראה).

עוד כמה ימים נדע מה אפשר, אם בכלל, לעשות.
הרבה כח לעשות משהו לא ממש יש לי. ביומיים האחרונים הוא הראה לי מה זה לא להיות צמוד לי לרגל, נושם ומקשקש בכל שניה מהזמן שאני נמצא בבית. ריקנות.

איך לעזאזל אני אמור להתמודד עם זה? איך נסביר את זה לקטנה, שרק ביום שישי שמחה שלוקחים את "בז'י איתנו באוטו" "רופאה" "קלייר" "רגליים"?

נקווה שזה עדיין לא ההתחלה של הסוף. שבוע של ציפיה דרוכה.
עצוב בלב.

זה קורה פעם בשבוע בערך. מישהו או מישהי מחליטים להביע את דעתם על הכלב שלנו, ששמו נישא בגאון בבלוג הזה.

הבוקר, זאת הייתה מישהי:

היא: יו. מה קרה לו? למה הוא הולך ככה?

אני: יש לו בעיות בפרקים.

היא: מה, ואין מה לעשות בשביל זה? גבס או דברים כאלה, אתה יודע.

אני: לא ממש.

היא: איזה מסכן.

גבס??? אמא שלך בגבס. את לא רואה שהכלב די מרוצה? ומבוגר? הוא מקבל תרופות לפרקינסון ומידי פעם משככי כאבים לדלקות הפרקים הכרוניות שלו (בייחוד במעברים בין עונות – כמו סבתא שלי). ועד לא מזמן, הוא גם הלך להידרותרפיה. עזר בהתחלה, ואז הפסיק לעזור.

חוצמזה, לא לימדו אותך כשהיית קטנה שלא לדבר עם זרים? לא מכיר אותך בכלל.

כלב הבא יהיה רוטווילר. אולי ככה זרים לא יחטטו בנושאים לא להם. ואם הם בכל זאת יתחילו לשאול שאלות, הרוטווילר כבר ידע מה לעשות איתם.

אני מחבק עצים ידוע. ככזה, לא פלא שאני רשום לאנונימוס ומקבל מהם כדרך קבע את הגליון שלהם על זכויות בעלי החיים (בגלל שנה של הגליון הזה אני היום צמחוני מאושר). את העובדות הבאות, מצאתי בעלון שהגיע היום: קישור ל-ynet בו נטען שכלבים גזעיים הופכים טפשים מדור לדור.
כן. וכאילו שלא ידענו את זה כבר, הכלב שלנו היום הוא רשמית טיפש. לברדור גזעי. תמיד רעב. עם אהבה עזה לבליעת גרביים.

פעם הבאה, פודל מעורב עם עוד איזה סמרטוט או שניים. לפחות הוא יהיה חכם. אולי אפילו ידע את לוח הכפל.

אנחנו אוהבים את הצבע בז' כאן אצלנו.

הרצפה בז'.

הקירות בז'.

גם הכלב בז'.

אז כשהגיע הזמן לקנות לו שטיח חדש לרבוץ עליו, התוצאה הייתה בז'.

ועכשיו לציור ג'קי לילד: בז' היה לו קצת עיף. הוא נשכב לו בפינה ונרדם. עזרו למשפחת בז' למצוא את בז'.