עברה שנה מאז נפרדנו מהכלב שלנו.

על הלפטופ שלי בעבודה, רצות להן תמונות ברקע באופן לא רצוני. הן נבחרות להן לבדן. כל יום יוצא לי לראות את בז' – הכלב שהיה ולהזכר עוד פעם.

אחרי שחזרתי מביקורי גטאות ומשרפות בפולין, בחסות מדינת ישראל ומשרד החינוך – בכל פעם שרציתי להיות רציני קצת יותר ולהפסיק לצחוק, או פשוט להיות עצוב, הייתי צריך פשוט להוציא מקופסה במוח את תמונות הנעליים של מיידנק וזה די היה מסדר אותי. בשנה האחרונה, זה התחלף בפרווה של בז' ובריח שלה.

לאחרונה, עם שיפוץ הבית, אשתי הודיע לי חגיגית שצריך "לתקן" את שואב האבק, כי הוא עושה רעש אבל לא שואב. אז פתחתי אותו מכל הכיוונים וניקיתי. הריח שיצא ממנו היה חזק במיוחד – כזה של הכלב שלנו והפרווה שלו. כל הרגשות עלו שוב תוך כדי הניקיון. שונא לנקות. אבל הפעם, הייתי מוכן לנקות את השואב הזה פעם בשבוע אם לא כל יום – רק שישמור את הריח הזה כשבאים לנקות אותו.

את הכלב שלנו החלטנו לקבור אצל אנשים שאהבו אותו ודאגו לו. שהיו איתו לאורך שורת הבעיות שהיו לו במשך השנים (בעיקר בליעת גרביים לא מוסברת). המשכנו את החיים. תלינו שלט חדש על דלת הבית והשארנו גם על השלט את השם שמתנוסס גם על הבלוג הזה: משפחת בז'. זה חלק מהזהות שלנו כתא משפחתי – כזה שהתחיל את דרכו כ-3 נפשות, הפך ל-4 כשנולדה הילדה, קטן חזרה ל-3 לפני כשנה ועומד בשבועות הקרובים לעלות שוב ל-4.

שנה עברה. ואני עדיין רוצה ללטף אותו.