שנה שניה במגשימים סייבר.
הגעתי השנה מוכן יותר. עם קצת יותר הרגשה של שליחות.
אם שנה שעברה לא ידעתי/זכרתי/הבנתי אם יש לי 3 או 4 קבוצות, השנה היה לי ברור:
אני אקח 2-4 קבוצות.
כדי לא לשכוח ולהתבלבל, אני ארשום שמות, מיילים, טלפונים, אחזיק טבלאות, ארשום סטטוס של הפגישות והפרויקטים. זה אפילו עבד… אבל קצת יותר מדי טוב.
2-4 קבוצות…
ברגע האמת, מול הטבלה, נשברתי קלות… ורשמתי את עצמי על 6 קבוצות. זה ממכר לשבת בשיחות עם מתבגרים בכיתה יב' שהם מבחינת הקרם דה-לה קרם בפיתוח תכנה. מלאים באנרגיה פוטנציאלית שרק רוצה לצאת החוצה ולהתפרץ.
אז 6.
שהפכו ברגע ל-8.
כי אין מספיק מנטורים לקבוצות השונות. וראשת הצוות בקריות ידעה למכור את הקבוצות שלה מצוין כדי שאני אגיד כן לעוד 2 קבוצות. היא צדקה לגביהן – באמת תענוג.
ואז? לרגע אחד, אחד החבר'ה שאל אם קבוצה אחרת יכולה לבוא לשיחה שלנו ולשמוע את השיחה – לא להתערב – רק לשמוע מהצד. הבנתי לאן זה הולך, אז פשוט הצעתי שאני אדבר איתם בשיחה משלהם ואם יתאים לשני הצדדים אז יהיה להם גם מנטור…
9 🙀
היו את הבנות מהדרום שעליתי איתן לשיחה פעמיים לדעתי. כי השאלות היו בנושאים שאני מתעסק בהם והמנטור שלהן לא יכל לעזור.
והיו עוד שיחות. ועוד זוגות.
הילד שהולך גם לפרויקט אודיסאה.
וההוא עם 5 פעמים בשבוע אימון בנבחרת.
זאת שעושה תואר במוזיקולוגיה בכלל. וגם רסיטל על הדרך.
אלה שחיים בצופים במקביל.
וכולם? מלח הארץ. תענוג צרוף. ממש כמו שנה שעברה.
התמכרתי.
–
המלחמה קצת הרסה בסוף. ציפיתי וקיוויתי לתור את הארץ שוב. להגיע לכל אחד ואחת מהנערים והנערות למצגת הסיום שלהם. לחייך אליהם. לפגוש אותם פנים אל פנים ולא רק דרך המסך. לדעת אם הם גבוהים או נמוכים. לשמוע מהם על המחשבות לעתיד. להיות שם. בשבילם. וגם קצת הרבה בשבילי.
–
מילה למגשימיסטים
ילדים – נכנסתם לי גם השנה ללב. ולא תצאו משם.
אני כאן. אם תצטרכו אוזן קשבת או עצה. מישהו חיצוני לדבר איתו. חבר טלפוני שינסה לעזור. אתם יודעים איך למצוא אותי.
אני מאחל לכם המון הצלחה בהמשך הדרך. תשתדלו להנות מהאתגרים שיבואו.
ואם במקרה אתם מגיעים לקרית אונו מתישהו – אני אשמח להיפגש. אפילו לדקה.
שנה הבאה
כבר די ברור לי מה יהיה…
הפעם אני אכוון ל-10 קבוצות.
סתם כי זה עושה לי טוב לנשמה וללב.
