גיל שכזה.
אמצע החיים. או אולי כבר החיים שאחרי?
אבא שלי לא זכה להגיע לגיל הזה. אני כן.
מה יש למודל המנטלי שלי על "מה הוא היה אומר" להגיד על זה? על איזה נסיון חיים נשענים כשיש דילמות?
שנה אכזרית עברה עלי.
משבר חצי חיים.
סימני שאלה על כל דבר. בלי נקודה בשום מקום.
בכיתי. יותר מב-49 השנים שקדמו לשנה הזו.
למדתי כמה דברים על עצמי. ויצאתי עם יותר שאלות מתשובות.
השטיח מתחת לרגליים נשמט. יחד עם הרצפה ותחתיו. ואז יחד עם כל הבניין והיסודות.
כבר לא הכי צעיר. לא הכי טוב. לא הכי הכי.
איך ממשיכים מכאן? למי יש כח להתקדם לאנשהו בכלל?
מצד שני...
הבת שלי בטלפון עם קולגות מהצבא נשמעת כבר כמו הרמטכ"ל. מאיפה הבגרות הזו? החדות.
הבן שלי גבוה יותר ממני. תענוג צרוף. גאווה בלתי מוסברת על משהו שקשור אלי רק במקרה - חצי רצף DNA רנדומלי זה התרומה הצנועה שלי לגובה שלי - לא משהו שעשיתי מעבר. אבל החמימות בלב שזה עושה כל פעם לשלוח יד כלפי מעלה לשחק לו עם השיער במקום כלפי מטה.
מי אני באמת?
לאן ממשיכים מכאן עם המזוודה העמוסה שלי?