פוף. עוד שנה התאדתה לה.

לאן הזמן רץ ומה בדיוק אני מספיק לעשות איתו?

ובכל אופן, עם השנים באמת משתבח משהו (נראה לי). החשיבה אולי קצת יותר חדה. מסתכלים יותר קדימה. מתכננים יותר.

אבל משהו מרגיש טוב יותר ונכון יותר – קשה להסביר.

אולי זה התחלות חדשות? האומץ שפתאום מצא לעצמו מקום אצלי? ואולי זה סתם הבוקר הזה, וההכנות ליומולדת של הילדה שלי.

יומולדת שמח לכל אלה שחוגגים או יחגגו השנה 37.

אני זוכר את השיניים הראשונות שנפלו לי.

זה היה בטיול אופניים עם אבא שלי. הוא רכב, ואני ישבתי בינו לבין הכידון. בדרך לי"א, באמצע שומקום, נפלנו.

אני עפתי לי באוויר ואיבדתי 3 שיניים קידמיות – 2 עליונות ואחת תחתונה – "אקדח" בפה. אבא שלי נחבל. מאז, הרומן שלי עם אופניים קצת מסובך. לא משהו.

לבת שלנו התנדנדו השיניים בשבועות האחרונים. השתיים התחתונות. כל יום קצת יותר. בכל ערב, תהיתי אם שווה להשקיע בצחצוך של השתיים – ממילא הן בדרך החוצה.

אז הם נפלו.

ופיית השיניים כבר ביקרה.

אומרים שלנשים יוצאים הברגים אי שם בתוך שנות ה-30. הן מתחילות לחפש משמעות, לרוב בתצורה כזו או אחרת שקשורה לריקוד. אצל הגברים זה בגיל 40 – ריצה או אופניים. אני כבר בגילאים האלה, והגוף כבר לא מה שהיה פעם…

—

קצת חדר כושר ונתפס לי הגב.שבועיים לתוך הכאבים, גם הצוואר נתפס. ואז בסוף שבוע, הילדונת רצתה לרוץ. כמה ספרינטים קצרים איתה, ויום אח"כ נתפסו השרירים ברגל. יצאתי להליכה כמו נכה עם רגל מעץ.

הגוף כבר לא מה שהיה פעם…

—

השבוע הלכנו לוועדת קבלה לגן השפתי, עבור הפיראט האדום שיש לנו בבית. זה היה ביום של תרגיל העורף הארצי. מסדרונות השלטון בבניין העיריה היה מלא בחיילים ובחיילות. התבוננתי מהצדף ופתאום זה נחת עליי- הבנות בירוק? חצי מהגיל שלי. תרח זקן.

נכנסנו לוועדת הקבלה. התיישבנו מול 5 דודות נחמדות. עם גינונים וקול שיש רק לנשים עם תארים בתחומי פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך מיוחד.

הרגשתי קצת צעיר יותר, אבל הגוף… כבר לא מה שהיה פעם.

—

אשתי יודעת שיש לי מקום חם בלב לספרניות: סבתות מטופחות שיושבות באולם ממוזג ושקט. כאלה שמדברות עברית טוב יותר ממני. בשיער הלבן שלהן יש נגיעות של סגול.

ואולי תמיד בעצם הייתי זקו.

—

הבוקר הייתי בבריכה, אחרי גיחה לחדר הכושר.

היו שם שתי סבתות.

האחת שחתה עם משקפת צוללנים ושנורקל. לא הוציאה את הראש מהמים. איך המציל ידע שהיא לא טובעת? רוב הזמן, היה נראה שהיא פשוט צפה במים מבלי לזוז.

החברה שלה? היא שחתה גב טיפה באלכסון – כדי לאתגר את שותפיה למסלול. איך המציל ידע שהיא לא טובעת? היא נופפה בידיים שלה באופן שהזכיר אדם שלא ממש יודע לשחות ומחפש עזרה.

יצאתי אחרי 45 דקות עם כאבים עזים בברכיים. הגוף? כבר לא מה שהיה פעם…

השנים חולפות מהר.

שבוע שעבר התכנסנו לעוד אזכרה.

הפעם ה-18 במספר.

היינו קבוצה מצומצמת. מאד. 4 אנשים + רב.

אחרי קריאת אותיות בקצב לא רלוונטי ובתוכן חסר משמעות, עבר הרב ל"קדיש". נתן את המבט הבוחן מסביב ואחרי שהייה לא מוסברת הגיעה למסקנה המתבקשת: אין מניין

המשכנו בלי קדיש. אשכבה. סיבוב בבית הקברות. והביתה לבורקס.

למות זה כבר לא מה שהיה פעם.

—

בשיחה השבוע עם זוגתי שתחיה, הגענו באופן לא מוסבר לדון בתכונות ובמניירות שירשנו בעל כורחנו מהורינו.

אני הצהרתי שאני לא ממש רואה במה אני דומה לאמא שלי (סליחה אמא), וזוגתי שתחיה אמרה מיד "אבל תמיד אומרים שאתה דומה לאבא".

אולי.

לטעמי, השנים המשמעותיות בחיי התחילו אי שם בתיכון. והמשמעותיות ממש? אחרי. הזכרון מטשטש עם השנים. אין לי נקודה טובה להשוואה לדעת אם אני דומה לו ועד כמה. חשבתי בעבר שזה הידיים.

—

מפסח האחרון הפסקתי ללכת כמעט לחדר כושר. כאבים בגב התחתון. התחליף? בריכה או הליכות ארוכות. הבוקר יצאתי לעוד הליכה ארוכה. שעה של שלווה. של זמן לחשוב. חשבתי על אותה השיחה. עם אשתי. ופתאום נזכרתי בהליכות עם אבא – ובהליכות שלו לבדו. כמעט כל ערב.

משהו כן עבר אלי.

האהבה להליכות האלה. והיום אני יודע למה – זה השקט – הזמן לחשוב על הכל וכלום בו זמנית – להרגיש קצת רוח וטיפה קרירות – להרגיש את הרגליים זזות – את החיים.

—

אזכרה 18.

הכל התחיל בערב בו הוא יצא לעוד הליכה. אבל לא חזר. לפחות אני מקווה שהוא עשה את מה שהוא אהב. אני יודע שאני אוהב את זה (גם).

מניין.

מצבה.

חלקת קבר.

דודים ובני-דודים מדרגה שניה ושלישית.

שוב מצאתי את עצמי בבית קברות. לשם הגיוון, הפעם זה היה בחולון.

סבתא שלי נפטרה. השניה. נמחק לו דור בצד שלי של המשפחה.

קראתי קדיש. אין בנים. אין אחים. נותר רק "הנכד".

המילים באות בקלות.

אני כבר מיומן בריטואל.

מתבונן מהצד בסיטואציה.

ולא מרגיש כלום.

לפחות לא מהמילים או הטקסים.

הלוויה עצובה. אין דמעות מסביב. אין קריאות שבר. רק… going through the motions

באנו. דיברנו. קברנו. נפרדנו.

להתראות סבתא.

אני דוד.

זה קרה הבוקר.

אחותי הקטנה (והיקרה) (והמקסימה) (בלי קשר ללידה כמובן), ילדה לה בן.

היא נתנה לי את המתנה הכי גדולה שהיא יכלה והיא אפילו לא התכוונה לזה. היא שינתה את הסטטוס שלי מסתם אח לדוד.

לא צריך כבר לקנא בחברים-דודים. אני דוד בעצמי.

תודה אחותי.

נתראה בשמחות 🙂

אנשים שקופים. יש כאלה. תמיד חשבתי שאני רואה אותם.

לפני שבועיים. שני ילדים. אוטו אחד. אבא שממהר לעבודה.

החלטתי להפקיד קודם את הג'ינג'י בגן ורק אח"כ את אחותו הגדולה. כמו בכל בוקר שבו ממהרים, ברחוב של הגן הופיעה לה משאית אשפה שזזה לאיטה ואספה את פחי השכונה. נתקעתי שם אחריה. כדי לקצר תהליך, חניתי קצת רחוק מהגן ולקחתי את הילדים ברגל – בינתיים, המשאית תוכל לסיים את הפינוי ולעבור לרחוב אחר.

הילד בגן. הילדה באוטו. המשכנו לגן שלה בצד השני של העיר. ליד הגן – הפלא ופלא – משאית אשפה. הראתי אותה לבת שלי ואמרתי לה: "רואה? גם לכאן היא הגיעה"

והיא ענתה: "אבל זאת לא אותה המשאית"

הסתכלתי על המשאית שוב. זכרתי שלקודמת, היה בצד מטאטא שהיה מחובר אליה באופן מוזר – ולזאת לא. אולי הורידו אותו והשתמשו בו?

ואז היא שאלה אותי: "אבא. זה לא אותם האנשים על המשאית. הם התחלפו או שזאת משאית אחרת?"

–

אנשים שקופים. אפילו לא חשבתי להתבונן בהם. לראות מי הם. מה צבע הבגדים. משאית זבל. תיוג לרכב עם 4-6 אנשים שקופים עבורי.

עדיף לא לגדול ולראות את כולם.

שנתיים שאני לא ישן בגללך.

ג'ינג'י קטן עם אופי גדול.

מישהו בעבודה הגיע עם תאוריה חדשה. מנהיגים, הוא טען, גם להם יש הורים. אבל כדי להנהיג, הם היו צריכים להיות חזקים / חכמים / דומיננטיים יותר מההורים שלהם, ולכן ברור שיש ילדים שמסובבים את הורים שלהם מספר סיבובים סביב האצבע הקטנה שלהם.

איתך נשארה השאלה כמה רחוק עוד תגיע, כי אותנו כבר עברת.

נולדת תינוק גדול ומוצק. הבטתי בך בשנתיים האחרונות ולא נראית שלי. לא היה דבר דומה. בריון בחיתול. בחודשים האחרונים משהו השתנה. לא נהיית דומה, אבל אני מביא בך לפעמים ורואה אותי. אופן הישיבה כשאתה מתרכז סוף סוף במשהו אחד. משיכת הכתף כשאתה לא רוצה משהו. אמא שלך צוחקת עלינו – אומרת שאני אוהב להציק לך כמו שאתה אוהב לעצבן אותי. אבא ובן.

שנתיים.
אתה עכשיו צורח לך בגן השעשועים. לא מוכן לשחק בגלל הנעליים החדשות שהכרחתי אותך לנעול. מחכה שאני אתייאש קודם. אחרי הלילה הלבן שהיה איתך זה בהחלט אפשרות הגיונית…

מזל טוב ג'ינג'י שלי. אל תתן לאף אחד לשבור אותך.

סוף השבוע האחרון זה קרה.

יצאנו לעוד טיול גברים.

התירוץ הפעם היה חבר שמתחתן – צריך מסיבת רווקים. ובגלל שמסיבות זה לא הקטע שלו, נבחר רעיון הטיול. היעד היה סנפלינג באיזור ים המלח.

הגענו ערב קודם, הכנו "מאהל" ואוכל באמצע שום מקום על שפת ים המלח, אכלנו והלכנו לישון. בבוקר אחרי עוד ארוחה יצאנו לטיול הסנפלינג בקומראן.

אם מתעלמים לרגע מהמפגש המצער שלי מקרוב עם צוק, היה אפילו כיף.

אבל עכשיו לא ממש.

–

לפני חודש בערך הבת שלנו פגשה מקרוב את פינת השולחן. זה נגמר בקופת חולים בשעות הערב המאוחרות עם הדבקה – דבק 3-שניות בצבע סגול ששמים לילדים על פצעים. עמוק עמוק בתוך רעמות השיער של הילדה יש הדבקה.

כמה ימים לאחר מכן, לבן שלנו היה דיבור צפוף עם הסולם בפארק שעשועים. לקראת הצהריים, שוב דבק שלוש שניות, הפעם בסנתר. המצולק שלנו עדיין יפיוף.

ואני? שמעולם לא שברתי כלום, שראיתי דבר ותפרים שכאלה רק אצל אחרים עד לחודש זה, שתפרו אותו רק כשרצו להוריד נקודות חן? גם אותי הדביקו.

המפגש עם הצוק היה בירידת הסנפליג הקצרה ביותר – 3 מטר. לא 12. לא 20. לא 30. לא 45.

3.

בזיון.

שתי שניות לתוך הירידה, מצאתי את עצמי על ה"קיר" ממול. הפוך. עם הגב לקיר. כשירדתי/הורידו אותי, ראיתי שאני קצת מדמם מהמרפק – השארתי את חותמי על הסלע 🙂

מזל שזה היה לקראת סוף הטיול ולא בתחילתו.

כשהגעתי הביתה, נשלחתי לקופת החולים. לקחתי את הבת כדי שלא ישעמם לי (וכדי שהיה מי שישמור עלי). הרופא אמר באדישות רבה שלא צריך לעשות כלום חוץ מאיזה חיטוי קטן של המקום ו…טטנוס – כי ברור שלא קיבלתי זריקה שכזו כבר חצי חיים. האחות, לעומת זאת, החליטה שאפשר גם להדביק.

אז שוב פגישה עם הדבר הסגול. הביתה היא כבר לא רצתה לתת לי לקחת קצת דבר –  לא עזר להסביר לה שיש לי מספיק ניסיון.

אז עכשיו אני חבוש במרפק אחד. השני סתם כואב מהמפגש עם הצוק כנראה. המותן השמאלית חבולה מעט מחבל הסנפלינג מרוב ירידות, אז על הצד ההוא לא ניתן לישון. מסתבר שיתושים נשנשו אותי מתישהו ביום הסנפלינג – כל הגב והרגליים מגרדים לי. אה כן. ועדיין לא נפטרתי מההתקררות שלי.

אתמול בלילה לא ישנתי.

היום כבר ביליתי בבית. עם אייה, אווה, ואאוץ'. קחו את הילדים להצגה הזאת – נחמדה.

אני מקווה שעד החתונה זה יעבור – יש עוד יומיים.

כשעזבתי את רדויז'ן, התחלתי לכתוב בלוג משלי באנגלית. כזה שימשיך איתי ללא קשר למקום העבודה.

חודש או קצת יותר לתוך ה"פרוייקט", התחלתי לכתוב על נושא בשם WebRTC. בניתי על 2-3 פוסטים כאלה נחמדים ולעבור הלאה לנושא הבא. מסיבות לא ידועות, זה התגלגל למעמד של בערך פוסט בשבוע (חצי מהדברים שאני רושם עליהם). בתור נושא חדש, הייתי מהבודדים שרשמו עליו, והאלגוריתם של גוגל מצא אותי וצ'יפר אותי בהתאם – חיפושים בנושאי WebRTC מגיעים די הרבה לאתר שלי.

לפני שבוע, הייתי בפריז לצרכי עבודה – הלכתי לכנס כדי לדבר על WebRTC. כשהגעתי, ציפתה לי הפתעה די נעימה – מספר לא מבוטל של האנשים בכנס הכירו אותי כבר – הם קראו את הדברים שכתבתי ורצו להגיד שלום. נהייתי סלב לרגע, בקבוצה קטנה של אנשים.

עכשיו רק צריך שהשתן לא יעלה לי לראש.