!!! הערת אזהרה !!!
ראינו את הנבואה בסוף השבוע האחרון. למה? ככה. אין סיבה אמיתית.
אם יש משהו טוב לומר על הסרט הזה – פצצות של אפקטים. לפחות אם אתם בקטע של לראות אסונות. מאד מקרוב. אשתי לא עמדה בזה טוב מדי.
וחוץ מזה?
כולם מתים בסוף.
זהו – אפשר לעבור לסרט הבא.
לא רציתי לכתוב על הסרט הזה, אבל האשה התעקשה, אז הנה.
נתחיל בהסבר קצר: מצאנו את עצמנו יושבים באולם ל"מבצע ואלקירי" פשוט כי פעם שניה שענת רוצה ללכת לראות את "נער החידות מבומבי" (לי אין שום חשק לראות את הודו בסופשבוע). פעם קודמת הסתפקנו ב"ההחלפה" (מצויין. כבד. עצוב). שבוע שעבר זה היה עניין של תזמון. השבוע זה היה מקומות רק בשורה הראשונה. אז הלכנו לקרות את ואלקירי.
מה אפשר לומר על סרט היסטורי?
שהפרסומות לסרט בערוץ השני היו די מפגרות – משהו בסגנון של "מפתיע" כתיאור של הסרט. איך משהו שהיה לפני כמה עשורים יכול להיות מפתיע? ביחוד כשהסוף ידוע?
איך סרט על נסיון להתנקש בחייו של היטלר יכול להיות מפתיע אם היטלר התאבד בסוף המלחמה?
אחרי רבע שעה או יותר של פרסומות טלויזיה מעיקות, הגיע שלב הפרומואים לסרטים חדשים. היו רק 2 פרומואים. שניהם לסרטי שואה. שוב על "סיפורי גבורה שלא ידעתם עליהם". אני מרגיש איזשהו טרנד. מיותר משהו.
הילדה שלנו די התעללה בנו הלילה, ככה שלא ממש ישנו. איך זה קשור לסרט? הוא איטי.
לא זז. ישבתי באולם וניקרתי. חלקים ניכרים מהסרט שהעיניים שלי היו סגורות ולא הפסדתי כלום.
רוצים את הספוילר?
טום קרוז מצטרף לגרמנים שרוצים להרוג את היטלר. הוא מנסה לפוצץ אותו עם חומר נפץ בתיק. מפספס. נתפס עם כל החבר'ה. מוצא להורג.
זהו.
שעתיים.
חסכתי לכם.
לכו לראות את ההודי מבומבי או סתם תישארו בבית.
אמרו לי שהגיע הזמן לסרט בלי אקשן. אמרו לי שאפילו בביקורות לסרט הגברים לא השתעממו. אמרו ולא האמנתי. ובצדק.
הלכנו היום לראות את הסרט הדוכסית.
עוד בכניסה לאולם היה ברור שמדובר בלהיט היסטרי. האולם היה מפוצץ והיינו צריכים להתכרבל לנו בפינה בשורה האחרונה. היה ריח עדין של נפתלין באוויר – שילוב של כמות גדולה מדי של גימלאים עם חוסר מיזוג אוויר (כנראה כדי שהם לא יתקררו). הגענו לסרט זקנים במקום לסרט נשים. לא יודע מה יותר אכזרי.
כל הסרט, זמזמו לאשתי באוזן בני גיל הזהב שליידה – מסבירים האחד לשנייה מה קורה על המסך הגדול. הנאה צרופה.
אז נכון שיש שם את "ההיא משודדי הקאריביים" ונכון שהיא בלבוש של התקופה. אבל מה זה כובעים האלה? והבעל הצנון והמאהב האיטרייה?
הסרט טוב. קצת מאד כבד. ובעיקר נטול אלימות מספקת לסוף שבוע. אולי עכשיו, כשאשתי ראתה איך בעלים יכולים להיות, היא תבין איזה אוצר אני 
.
מזל שאנחנו לא חיים בתקופה ההיא, ושחופש הוא מצרך שהוא מנת חלקנו במדיקה המטורפת הזאת (באופן יחסי כמובן).
אשתי – פעם הבאה אני בוחר סרט. תתכונני.
בשישי הלכנו לראות סרט+מסעדה (הסידור ה"רגיל").
מסיבות לא ברורות, נאלצנו להמתין זמר קצת יותר ארוך מהרגיל בקופות – מזל שהגענו מוקדם, ושיש כ"כ הרבה פרסומות משעממות שאפשר להגיע גם באיחור של חצי שעה ועוד להספיק לפרומואים של הסרטים.
בכל אופן, המדפסת של הכרטיסים נתקעה. אחרי שהקופאית שיחקה איתה, היא קראה לאחראי, ששיחק גם הוא עם המדפסת, שהלכו לדבר עם האחראי של האחראי, ואז הגיע למסקנה המתבקשת – לתת לנו פתק לשומר בכניסה לאולם.
הסרט, רצח מוצדק, היה שווה בהחלט – דבר שאני מניח שקל להגיד על סרט שבו מקבלים גם את אל פצ'ינו וגם את רוברט דנירו – הם שיחקו בהחלט לא רע. החלק האחרון של הסרט היה קצת מיותר/מאכזב, אבל קיבלתי את המנה השבועית שלי של אלימות – ענת הזדקקה לקומדיה רומנטית אח"כ.
בכל אופן, היום יש לנו יום נישואים, ואנחנו כבולים יחד כבר 9 שנים ארוכות, רצופות ומלאות. בהסתכלות לאחור – עד עכשיו היה שווה את זה.
חזרה לביקורות הסרטים כאן בבלוג…
היום, אחרי סיבוב הופעות מפרך באשדוד, הבאנו את הסבתא אלינו כדי להאכיל את הקטנה ולשעשע אותה בעוד אנחנו קופצים לבילוי המועדף: סרט ואוכל.
הפעם הסרט היה נ.ב. אני אוהב אותך – עוד אחד משרשרת הסרטים ה"קומיים" שאנחנו הולכים אליהם לאחרונה (אין שום סרט פעולה מספק משום מה). למי שלא יודע (אני לא ידעתי), הסרט מתחיל בזוג נשוי ומאוהב, שהבעל נפטר בגלל גידול במח – שמחה וששון. בהמשך, מתמודדת האישה במשך כל השנה הראשונה שחולפת עם העובדה הזו, בצירוף מכתבים שהשאיר לה מבעוד מועד בעלה.
הסרט הזה הוא יותר טרגדיה מקומדיה לטעמי, אבל עשוי מצויין. היו חלקים לאורך הסרט שנשמעו קינוחי אף באולם, ואני נאלצתי לחנוק לא פעם דמעות שרצו לעלות ולצוץ להן.
אני באמת ממליץ , אבל לא ביום שאתם רוצים להיות שמחים…
המשכנו משם למסעדת ג'ויה, קרוב לעבודה שלי (אם אתם עובדים איתי – לא לצחוק על זה שאני מתגעגע לעבודה בסופי שבוע ומגיע לבקר בסביבה). הנחמד היה שמירי מסיקה ישבה שם לארוחה משפחתית. אני די מעריץ את השירים שלה והתאפקתי שלא לגשת לשולחן שלה, להפריע ולומר לה עד כמה אני נהנה לרקוד ולשיר את השירים שלה עם הילדה בת חצי השנה שלי (שכנראה נהנית פחות עם יכולות השירה המפוקפקות שלי).
חזרנו עייפים אך רצוצים.
שוב – לכו לראות את הסרט הזה, אבל רק ביום שאתם רוצים להיות מדוכדכים.
הפעם זה היה בשבת. השארנו את הילדה עם סבא וסבתא ויצאנו לנו לארוחת בוקר וסרט.
ארוחת הבוקר כרגיל הייתה מצויינת ולוותה בישיבה של שעה על רעיונות של איך לפרסם את העסק החדש של ענת. אחר כך, קפצנו לראות את מצפן הזהב. עוד סרט שמתחיל בטרילוגיה של 3 ספרים, הפעם של מישהו בשם פיליפ פולמן (הספרים כאן).
גם הפעם, כמו באבק כוכבים, מדובר בעולם קצת שונה משלנו שמתנהג אחרת. לאנשים יש יצור שקוראים לו דמון, שהוא חיה שמלווה אותם ומשקפת את הנשמה שלהם – רק מחוץ לגוף. במלים אחרות – סרט מלא באפקטים וגרפיקת מחשב. היה נחמד מאד – אפילו מעניין (למרות שידעתי את הסוף). השחקנים היו לטעמי מצויין ודי קלעו למחשבות שלי מקריאת הסיפור במיוחד אהבתי את המכשפה – לשחקנית יש מבט חודר שמתאים לדמות. לפי הזכרון שלי, הסרטים הבאים עלולים להוות אתגר לא קטן לאנימטורים שלהם…
בניגוד ליובל (שההיכרות שלי איתו מסתכמת בלקרוא את הבלוג שלו, להשאיר תגובות אצלו ולקבל תגובות ממנו), אני דווקא די בסדר עם סרטים שנגמרים באמצע – לפחות כשאלה סרטים לפי ספרים שיצא לי לקרוא. למי שאוהב פנטזיה – שילך לראות. לאלה שלא – תמיד תוכלו ללכת לסבול באיזה סרט צרפתי מיגע.
עוד יום שישי בא, ושוב, הבאנו את הסבא והסבתא לכמה שעות כדי לצאת לבילוי השבועי והצפוי של סרט ומסעדה (לא פלא שאומרים שתינוקות זה הוצאה כלכלית). הפעם, הסרט הנבחר היה האמיצה. למה? כי ענת בחרה. אני אמרתי לה שזה סרט כבד, אבל היא לא ממש הקשיבה לי (לא בפעם הראשונה).
הסרט מדבר על שדרנית רדיו שרוצחים את הארוס שלה ומרביצים לה טוב, והיא בשרשרת אירועים (מה שקוראים אצלנו מזל נאחס) לוקחת את החוק לידיים ורוצחת פורעי חוק למיניהם. על פניו – סרט עם פוטנציאל הנאה. הבעיה? הבמאי לקח את התפקיד שלו ברצינות והחליט שהסרט צריך להיות סרט מחשבה – מה שהופך את ההנאה מהאלימות לחוסר הנאה משווע ולסיבה טובה לחשוב על משמעות החיים, אפסות האדם ורשעות היקום.
הסרט מצויין – שחקנים טובים, אווירה מדליקה, צילום מחוכם.
אבל למה? למה דווקא בכמה שעות של רוגע ושל התאווררות? מה עשיתי שמגיע לי מחנק כזה ביציאה השבועית היחידה עם בת זוגתי שתחיה?
שבוע שעבר, כמו בכל שבוע, הפקדנו את הילדה אצל הסבתא והסבא וברחנו לכמה שעות של שקט. כרגיל, זה כלל סרט ומסעדה. בניגוד לפעמים הקודמות, הסרט היה מוצלח במיוחד.
הסרט האמור היה אבק כוכבים (אלון – Stardust בתרגום חופשי), מבוסס על ספר של Neil Gaiman. לא ידעתי את זה כשהלכנו, אבל הסיפור היה נראה לי מוכר למדי (קראתי את הספר לפני שנתיים שלוש).
במבטא אנגלי, עם מכשפות, נסיכים וקסמים לרוב, זהו ספר מצויין. הספר לא נופל מהסרט. היו לנו שעתיים של הנאה צרופה בסרט קסום כמו אבק של כוכבים…
לכל מי שאוהב סיפורי מעשיות ופנטזיה – לכו לסרט. בקולנוע. לא בבית. לא להוריד באינטרנט. לא לצרוב מחברים. ולא לחכות ל-DVD. זה פשוט שווה את זה.
באשר ל-Neil Gaiman, אני לא אוהב את כל הספרים שהוא כתב, אבל רובם הם ספרי פנטזיה ודמיון. הספר השני שלו שמאד אהבתי ונחרט בזכרוני הוא Neverwhere. גם הוא מקסים. מומלץ בחום!
והילדה? גדלה. תמונות יתווספו בקרוב. אין לי כח או זמן עכשיו.
מאיפה אני אתחיל?
עכשיו כשאנחנו ביישורת האחרונה לקראת הלידה, לענת יש פתאום יותר זמן פנוי: היא סיימה את הקורס בליקויי יציבה, היא הפסיקה לעשות בלט (עדיין עושה יוגה, פילאטיס, הליכות וחדר כושר), היא הפסיקה לעבוד בגל העתיד (הם דרשו את זה מהשבוע ה-38).
אז מה עושים בקיץ בשיא החום? הולכים לים. רואים סרטים. הרבה. השבוע היא הביאה סרט מתח, ובטעות לא שמה לב שהוא צרפתי… אמא – הסרט נקרא "אל תגלה" – תלכי לראות את עוד עלולה לאהוב אותו.
בכל אופן, עד עכשיו היה מדובר בעיקר בסרטי פעולה, כאלה עם מספיק דם כדי להרגיע אותי. אבל בגלל כמויות הסרטים שראינו בחודשים האחרונים, כל מה שנשאר בבלוק בסטר זה קומדיות טפשיות או סרטי איכות. קומדיות טפשיות לא נראה, ואת סרטי האיכות אני אישית מעדיף לשמור לפנסיה (אני סובל מספיק גם בלי זה).
אז מה יש לי נגד סרטי מתח צרפתיים?
מה למדתי מהתענוג הזה?
לא לראות יותר סרטי מתח צרפתיים
מכירים את ההרגשה הזאת שבה אתם תופסים את עצמכם חושבים: "יו, פעם זה היה מגניב!" על משהו מהילדות הרחוקה והעשוקה? לי זה קרה פעמיים שאני זוכר. הפעם השניה היתה היום.
נתחיל מהפעם הראשונה. אחותי, עדי, החליטה שהגיע הזמן לעשות הפסקה. איזה דרך טובה יותר יש לזה מאשר להתאשפז במחלקת ילדים אי שם בדרום הארץ? אז כתור ילדה עם התקפי קוצר נשימה היא מצאה את עצמה כמה ימים בבית חולים. באתי לבקר, ואז בטלויזיה היה הדרדסים! אני שגדלתי עליהם הייתי מרותק למסך. כשהסתכלתי מהצד, גיליתי שאף אחד מהילדים במחלקה לא התעניין בזה, אבל האחים המבוגרים שלהם היו דבוקים למסך…
הפעם השניה התחילה אתמול או שלשום. רן – חבר מהילדות שעובד איתי, נכנס לחדר שלי בבוקר בעבודה ושאל: "מי רוצה לבוא איתי לראות את הסרט הרובוטריקים". כמובן שאף אחד לא הסכים לבוא איתו (במיוחד לא אשתו כדי לא יזהו אותה איתו). אני, שכבר מצאתי לי סידור לראות את הסרט הזה בבית, הייתי חייב להגיד כן וללכת איתו – לא משאירים חבר בשעת צרה שכזו. קבענו להיום בצהריים ויצאנו מהעבודה במיוחד כדי לראות את הסרט. מה אני אגיד? היה כיף. הסרט בינוני ומטה, אבל ההרגשה היתה של בית ספר יסודי – נהניתי מכל רגע. לא הייתי ממליץ לסרט למי שלא גדל על הסדרה המצויינת בשנים הנכונות. ולמי שכן צפה בה ואסף את הקלפים בציפיה לזכות ברובה לייזר (אני דווקא הגעתי לזה עם עוד שותפים. רן – אני חושב שגם אתה…) – שילך – רק בשביל לחזור לילדות.
זאת אולי הסיבה היחידה שנותרה שבשבילה היה עדיף בן ולא בת – ככה הייתי יכול להינות מהסדרות שהילד שלי היה נהנה מהם בגיל מאוחר יותר (או שלא).