רק לפני חצי שנה עוד חשבתי מה לעשות עם עצמי (אני עדיין חושב).
חלק מההחלטות אז היו ללכת להיות מנטור בפרויקט מגשימים סייבר.
גם חצי שנה אחרי, ובתום תקופת המנטורינג, אני לא יכול באמת להגיד בדיוק שאני מבין ויודע מה זה הפרויקט הזה. איך שאני רואה את זה, לוקחים ילדים מוכשרים מהפריפריה ומלמדים אותם תכנות – לא כמו שמלמדים בבית הספר – אלא כמו שילמדו אותם בחברות הייטק בתעשייה – באופן מאד תובעני וחסר פשרות.
מבלי לדעת ולהבין כלום, מצאתי את עצמי מנטור ל-4 קבוצות שונות (4 זוגות של ילדים בכיתה יב) מכל רחבי הארץ – אשדוד, עפולה, נהריה וקרית שמונה.
עד לרגע האחרון כמעט לא ידעתי אם אני אלך להתנדב בזה גם שנה הבאה. הייתי מגיע לפגישות, מדבר עם הילדים, נהנה תוך כדי שאני מרגיש הרבה פעמים תרח זקן שמספר סיפורים מהפלמ"ח לפני שהיו טלפונים סלולריים, אינטרנט ואולי אפילו חשמל. ואז – הם היו נעלמים לי לכמה שבועות. הייתה הרגשה שיש לילדים האלה דברים חשובים יותר מלפגוש אותי (וכנראה זה אפילו נכון).
תהיתי ביני לבין עצמי אם להמשיך. אני רוצה לעזור ולתרום, אבל בצד השני צריך להיות מישהו שמרגיש שזה עוזר ותורם לו. ואם זה לא, אז אולי עדיף שיהיו לילדים האלה מישהו אחר שהם כן ירגישו שעזר ותרם להם.
עד שאחת הקבוצות עשתה איתי פתאום שיחה ועלתה השאלה – "בעוד שבועיים אנחנו מציגים את הפרויקט – אתה תבוא לראות?"
נהריה.
2-3 שעות נסיעה.
לכל כיוון.
בשביל שעה.
ברור שאני בא
ולו רק כדי לברר עם עצמי מה בעצם קרה כאן בחצי השנה האחרונה כשהייתי "מנטור" שנפגש באופן לא סדיר עם ילדים בזום (גוגל מיט, אבל לא נהיה קטנוניים).
ואז גם שאר הקבוצות ביקשו שאני אבוא.
וקבוצה אחת קצת מיצתה את התהליך והיה נראה שלא עושה להם טוב להמשיך עם מגשימים. איתם עצרתי הכל ודיברתי. פשוט דיברתי. ואז בכיתי לי בצד לבד אחרי השיחה. כי מצאתי את עצמי מבין אותם וכואב את הכאבים שלהם ומציע להם להפסיק את הפרויקט.
4 קבוצות של ילדים. מלח הארץ. כולם. אחד אחד ובזוגות. מצפון ומדרום.
נסעתי לנהריה. ואז לאשדוד. ואח"כ לעפולה.
שעות עם עצמי ברכב הלוך וחזור. חושב על הפרויקט ועל המשמעות שלו.
בכל מקום, 6-12 ילדים בחדר. כולם בכיתה יב. בכל מקום המנחה שהיה/הייתה ילדים לא יותר מבוגרים מהם. ואני? מכפיל את ממוצע הגילאים בחדר. היחיד עם שערות לבנות.
היה חשוב לי להיות שם עבורם אחרי כל ההשקעה שלהם. לפגוש אותם במציאות ולא רק דרך המחשב.
כמה דברים שלמדתי:
- יש נוער מצוין בכל הארץ. גם במקומות "נידחים"
- אחוז הנשים בפגשתי במגשימים מעודד – זה חימם לי את הלב. צריך יותר נשים בתעשיה הזו
- צריך להשקיע יותר בפריפריה. תל אביב והמרכז זה נחמד, אבל כואב הלב שכל הילדים האלה ימצאו את עצמם אחרי הצבא עוברים למרכז לעבוד במקום לחזק את הערים מהם הם באו. זה בנפשנו לטפל ולפתור את זה (אני אשדודי במקור בעצמי)
- יש יותר מדרך אחת לפתור בעיה. בייחוד לפרויקטים כאלה, אבל לא רק. פתרונות בית ספר זה נחמד, אבל החיים ואילוצים הרבה יותר חזקים. היה מרתק לראות לאיזה פתרונות טכניים כל קבוצה הגיעה
- כיתה יב' תובענית ברמות. לימודים, בגרויות, מיונים לצה"ל, חו"ל, בילויים. ועל זה, חלק מהמטורפים האלה מוסיפים גם פסיכומטרי, אוניברסיטה פתוחה והזיות נוספות
- פער גילאים ופער דורות…
- אני מרגיש ילד איתם ולידם. הם רואים בי מבוגר שלא רוצים להפריע לו יותר מדי
- אני צריך זימון ביומן כי גם אצלי עמוס. הם פונים ושואלים ברגע האחרון
- מישהו סיפר להם לא לשלוח הודעות ווטסאפ למבוגרים בשעות מאוחרות כדי לא להפריע… מוזר
- בני אדם. אני שם כתור מנטור טכני, אבל קודם כל הם בני אדם. צריך לדבר איתם ולהבין את העולם שלהם. זה חשוב יותר מאשר הבאג שיש להם או בעיה טכנית שהם מחפשים לה פתרון. זאת הסיבה שאני מנטור – יותר מאשר לעזור בצד הטכני
- אני שוב מוצא את עצמי מקנא במסגרות ובאפשרויות שיש היום לנוער שרק מחפש ורוצה לעומת מה שהיה בנמצא בתקופתי. אם אתם נערים ומתחברים לתחום – תסתערו על ההזדמנויות האלה שנותנים לכם
- אתם בהייטק? בתפקידי תכנות? לכו תהיו מנטורים במגשימים. זה ייתן לכם המון
כמה מילים לדרך עבור המגשימיסטים:
אתם 10. כולכם. אחד אחד. גם אתם שנשברתם בסוף. אני גאה בכם ובמאמץ שהשקעתם השנה. זה בכלל לא ברור ומובן.
אני כאן בשבילכם.
מתי שתצטרכו.
מחר. עוד שבוע. שנה הבאה. בצבא. אחרי הצבא. באוניברסיטה. בעבודה הראשונה שלכם באזרחות. ואח"כ.
צריכים להתייעץ? לשפוך את הלב? להתגאות במשהו? יש לכם את המייל ומספר הטלפון שלי. תרגישו חופשי להשתמש בהם בכל זמן.
מה יהיה שנה הבאה?
לא יודע…
אני בטוח אהיה שוב מנטור במגשימים.
לא יודע אם ל-2 קבוצות או ל-4, אבל בטוח מנטור.
גם בצפון וגם בדרום.
קצת יותר מבין, משופשף וחכם. עם פחות בלבול וחוסר ארגון כמו שהיה לי השנה.