הפעם אני רוצה להתמקד דווקא באחותי הקטנה ולא בבת שלי. למה? כי היא ביקשה. יש בינינו 9 שנים הפרש.
זה נכון שלרוב אני לא עושה מה שמבקשים ממני – בייחוד לא אם מדובר באחותי הקטנה, אבל הפעם, כשיש לה 38 מעלות חום והיא מאושפזת בגלל איזה וירוס מעיק בגרון, החלטתי להיות טיפה נחמד יותר ממנהגי ולהסכים.

היא ביקשה ממני לכתוב עליה "משהו נחמד" בבלוג שלי. אז הנה זה בא…

זאת לא הפעם הראשונה שיצא לאחותי להתאשפז – זה כבר קרה בעבר. אם אני זוכר נכון, זה קרה כשהייתי באוניברסיטה, עוד לפני שהכרתי את ענת, אשתי. בזמנו זה היה בגלל התקף אסטמה או משהו דומה (די מוזר – אני הייתי האסטמטי בבית והיא זו שבסוף אושפזה בגלל זה). אז הגעתי אליה לבית החולים מהאוניברסיטה לביקור. היא הייתה במחלקת ילדים – מקום מאד עצוב ואופטימי בו זמנית. לכל ילד שם הייתה מחוברת למיטה טלויזיה בכבלים, כדי שלא ישעמם להם. מתישהו בתוך הביקור, התחילה התוכנית הדרדסים. המעניין היה, שהילדים לא הסתכלו בכלל – רק המבוגרים יותר שישבו לידם היו מרותקים. כמו עם הרובוטריקים, גם אני גדלתי על הדרדסים.

אז עדי, אני מבין שהחלטת להיות קצת חולה כי בתור הבת הקטנה את רגילה לכל תשומת הלב, וכרגע יש תינוקת חדשה . אז כשתפסיקי עם ההצגות, את מוזמנת תמיד לבקר – עדיף כל יום שני בין 08:00 ל-16:00 – יש הוראות על המקרר מה לעשות עם הילדה. אה, כן – מזל טוב על הסטטוס החדש, דודה…