3 שעות ילדות

מכירים את ההרגשה הזאת שבה אתם תופסים את עצמכם חושבים: "יו, פעם זה היה מגניב!" על משהו מהילדות הרחוקה והעשוקה? לי זה קרה פעמיים שאני זוכר. הפעם השניה היתה היום.

נתחיל מהפעם הראשונה. אחותי, עדי, החליטה שהגיע הזמן לעשות הפסקה. איזה דרך טובה יותר יש לזה מאשר להתאשפז במחלקת ילדים אי שם בדרום הארץ? אז כתור ילדה עם התקפי קוצר נשימה היא מצאה את עצמה כמה ימים בבית חולים. באתי לבקר, ואז בטלויזיה היה הדרדסים! אני שגדלתי עליהם הייתי מרותק למסך. כשהסתכלתי מהצד, גיליתי שאף אחד מהילדים במחלקה לא התעניין בזה, אבל האחים המבוגרים שלהם היו דבוקים למסך…

הפעם השניה התחילה אתמול או שלשום. רן – חבר מהילדות שעובד איתי, נכנס לחדר שלי בבוקר בעבודה ושאל: "מי רוצה לבוא איתי לראות את הסרט הרובוטריקים". כמובן שאף אחד לא הסכים לבוא איתו (במיוחד לא אשתו כדי לא יזהו אותה איתו). אני, שכבר מצאתי לי סידור לראות את הסרט הזה בבית, הייתי חייב להגיד כן וללכת איתו – לא משאירים חבר בשעת צרה שכזו. קבענו להיום בצהריים ויצאנו מהעבודה במיוחד כדי לראות את הסרט. מה אני אגיד? היה כיף. הסרט בינוני ומטה, אבל ההרגשה היתה של בית ספר יסודי – נהניתי מכל רגע. לא הייתי ממליץ לסרט למי שלא גדל על הסדרה המצויינת בשנים הנכונות. ולמי שכן צפה בה ואסף את הקלפים בציפיה לזכות ברובה לייזר (אני דווקא הגעתי לזה עם עוד שותפים. רן – אני חושב שגם אתה…) – שילך – רק בשביל לחזור לילדות.

זאת אולי הסיבה היחידה שנותרה שבשבילה היה עדיף בן ולא בת – ככה הייתי יכול להינות מהסדרות שהילד שלי היה נהנה מהם בגיל מאוחר יותר (או שלא).

One thought on “3 שעות ילדות

  1. מסכים עם כל מילה, אם כי פייר – יצאתי מאוכזב.
    ראשית – ציפיתי שבסרט סוף סוף יענו על שאלת השאלות – איך מגיע החלק השני של המשאית של אופטימוס?
    שנית -הרובוטריקים לא נראו אותו דבר, הם היו יותר מדי מצועצעים.

    מסכים אבל שזה טריפ ילדות מטורף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים