למען הסדר הטוב – יש לנו שכנים טובים. אפילו טובים מאד. הפעם אני לא אדבר עליהם, אלא אוציא קצת קיטור על השכנים הפחות טובים – בעיקר לאור בקשת הקהל והצופים.

בשל מהות הפוסט, אני ארשה לעצמי להיות קצת גרמפי הפעם…

אז ככה, כיום, יש לנו שני שכנים מקסימים – מעלינו ומתחתינו. בנוסף, יש לנו שכן מעלינו מעלינו (לא טעות השכפול פה) ושכן ממולינו (לא בבניין). נדבר על כוווווולם. בסדר עולה של קריזה.

שכנים מעלינו מעלינו

אנחנו קומה עשירית בבניין בן 12 קומות. לפני 3-4 שנים, בפסח, הבניין היה כמעט וכולו ריק. ישבנו לנו בפנאן בשבת (או בחג – לא זוכר). ובשעות הצהריים, היו רעשים שהפריעו לאשתי לישון (אשתי זאת נסיכה – אפונה במיטה והיא חושבת שיש מסמרים חלודים במיטה).צהריים. רועש. האישה החליטה שצריך לעלות ולברר. ידענו שהשכנים מעלינו לא בבית בכלל, אז עלינו ישר לקומה 12. כמו ילדים טובים, הקשבנו בדלת לוודא שמדובר בשכנים האלה – ואכן – הרעש בא מהנכדים שלהם בתוספת גרירות. דפקנו וביקשנו בעדינות שיהיו קצת יותר בשקט. התוצאה: התברכנו בברכת "fuck off" ותריקת דלת חמימה. מאז, אנחנו מתעלמים ממנו ומאשתו במעלית.

שכנים מולינו (לא בבניין)

קומה עשירית כבר אמרתי? זה יוצא בול בגובה שטיפה מעל כל הבניינים מסביב וממקם אותנו בעמדת תצפית על כל הפנטהאוזים של השכונה (כולל הטלויזיה המדהימה בגודלה בבית מול המרפסת שלנו). המשפחה בפנטהאוז שמול חדר השינה שלנו רגועה יחסית. יש להם מרפסת ענקית עם פרגולה בגודל כל הסלון שלנו, בתוספת חדר האורחים… מה הבעיה? יום העצמאות שנה שעברה הם החליטו לעשות מסיבה. להביא גם DJ וזמר בתוספת. וזה בשעה 3 לפנות בוקר. אנחנו צריכים לישון, שלא לדבר על לקום בבוקר וללכת לעשות על האש עם חברים. התקשרתי למשטרה לבכות להם, והתשובה הכי טובה שקיבלתי זה שביום העצמאות ובפורים אין הגבלת רעש. להזכיר – מול חדר השינה. אז סידרו לנו לילה לבן…

שכנים מעלינו

אלה שכנים דתיים נחמדים – באמת. האישה מורה בבית ספר, והיא די קומפקטית. הבעיה היא שיש לה אובססיה קלה לניקיון. בכל שעה ובכל זמן. באים אורחים בערב? מנקים לפני, ואחרי שהם הולכים – לא ממש משנה מה השעה. שבת בבוקר הבעל הולך לבית הכנסת? מנקים לפני – ואחרי ארוחת בוקר. וכשמנקים, צריך להיות יסודיים ולהזיז לגרור רהיטים. היא גם מאד אוהבת נעלי עקב – בכל שעה ביום.

ביום הזיכרון השנה, היה רעש מוזר מלמעלה. רעש של אנשים מדברים. היה חם, והחלונות היו פתוחים (אצלם). הרעש היה קצת מוגזם, ואשתי כבר אמרנו – נסיכה. כדי שהפיוזים שלה לא יישרפו (היא הייתה בהריון מתקדם), עליתי למעלה וביקשתי אם אפשר להוריד בווליום. אמרו לי בלבביות ובחמימות שכבר שנים הם עושים שיעור תורה בכל יום שני – חודש כן חודש לא. החודש כן (כמו סיגריות). ושככה זה – צריך להסתדר – לרב שמגיע יש קול קצת גבוה ואין מה לעשות. וחוץ מזה, כדאי שגם אנחנו נתחשב בהם כי הם עושים שיעור ביום הזיכרון – וכדאי לנו לכבד קצת את המאורע. עזבתי, מבלי לנסות ולהסביר שאנחנו נשמח לכבד את המאורע בערב דומיה…

שכנים מתחתינו

אלה מלח הארץ. הבעל איש צבא קבע, האישה אין לי מושג, אבל הם הביאו לעולם שלושה ילדים. הבכור קוראים לו עברי והשניים הקטנים אין לי מושג. כל מה שאני יודע עליהם זה שכשעברי מרביץ להם במרפסת בשעות הצהריים (כל יום כמעט), זה מלווה בצעקות של אבא שלו בסגנון של "עברי זה הפעם האחרונה…" וחוזר חלילה. עברי ילד קצת אלים שאוהב רעש. יש להם במרפסת בית מפלסטיק, שהתחביב שלו זה או להתגש בו חזיתית על רכב מפלסטיק או לדפוק בו בפטיש מפלסטיק. עד לא מזמן, הוא אהב לקום מוקדם בשבת בבוקר ולדפוק עם המכסים של הסירים במטבח על הרצפה כדי לדאוג להשקמה של בני הבית. מותק של ילד.

מילא זה, אלא שהאבא חובב נגרות מושבע. בין הפרוייקטים הרבים ברפרטואר שלו גם ארונות. כאלה שהוא מנסר, קודח, דופק ומרכיב בעצמו, במרפסת, כל ערב מאוחר, כולל שישי שבת. כשבאנו לבקש קצת שקט, אשתו הייתה פותחת את החריץ של הדלת ל-2 ס"מ, ככה שכל מה שנראה זה את העין ושואלת בתמימות "כן?". כשאמרנו בנימוס אם הרעש מגיע מהדירה שלהם, התשובה לרוב הייתה "אני אבדוק", בתוספת סגירה של הדלת. אחרי חצי דקה היא הייתה חוזרת ועונה "לא".

אין לי תלונות (כן, בטח). אבל המרפסות בבנין שלנו הולכות בזיג זג – תקנה חדשה כזאת שנועדה למנוע מאנשים לסגור מרפסות לחדר נוסף. התוצאה היא שחדר השינה שלנו נמצא בדיוק מעל ומתחת למרפסות של השכנים – מה שמוסיף למקדם הרעש.

את השכנים לא נחליף, אבל הייתי ממליץ לבחור קומות שבהן המרפסות של השכנים לא מעל או מתחת לחדר השינה שלכם, ולא לבחור דירה בגובה של הפנטהוזים (הם עושים מסיבות רועשות בחוץ).

אני עובד ברדויז'ן כבר כמעט 9 שנים – לפעמים נראה לי שאני נשאר שם פשוט כדי לראות מה מקבלים אחרי עשור (או שזה בגלל שעכשיו כשיש לי פולניה בבית, אני צריך להזדהות ולהשאר בעבודה אחרון, לבד, בחושך ולסגור את האור אחרי שכולם כבר יעזבו).

לפני שנתיים שלוש, כרטיס בעבודה הוותיק והטוב שלי התחיל לזייף ולהפסיק לפתוח דלתות בעבודה, אבל עדיין עבד טוב בשעון נוכחות וארוחות צהריים. פניתי לכח אדם וביקשתי שיטפלו בבעיה. גם איימתי שאם לוקחים לי את הכרטיס הישן אז אני אתפטר. הביאו לי כרטיס חדש אבל כזה שלא עובד בארוחות צהריים. במשך שנים הסתובבתי עם שני כרטיסים – אחד כדי לפתוח דלתות והשני בשביל כל השאר. 9 שנים בחברה זה פז"ם שקשה לוותר עליו ואיזה דרך יותר טובה יש מאשר כרטיס שבקושי אפשר לזהות שהסנתר בתמונה הוא שלי?

לפני כמה שבועות, הכרטיס הוותיק שלי התחיל להראות חולשה מסויימת גם בארוחות הצהריים – הוא כבר לא ממש עבד, ובשבועיים האחרונים הוא לא ממש נותן לי לאכול כמו שצריך. בשעוני נוכחות הוא עדיין מככב. מה עשיתי? הלכתי לכח אדם שוב והעברתי את היכולת לצאת לארוחות לכרטיס ה"חדש" שלי.

אז עדיין יש לי שני כרטיסים, והאיומים בפיטורים יכולים לחכות לרגע שבו הוא לא יעבוד בשעון הנוכחות.

ואומרים שגברים לא יכולים להפרד מבגדים ישנים (גם זאת בעיה אצלי), אבל כרטיסי פלסטיק? זה נראה כמו משהו שמתאים יותר לנשים להתחבר אליו (בייחוד בקניונים בשעות של סייל).

זה אחד מאותן הפעמים שבאמת בא לי לקטר ולהתבכיין. בגלל זה, אני אקדיש את הפוסט הזה לכמה שכנים יקרים בבניין שלנו שהופכים את המגורים בו לחוויה אמיתית.

משפחת בז' גרה היום בקומה עשירית בבניין עם 12 קומות ו-48 דיירים. לא שמחה גדולה. הבעיה בבניינים הגבוהים שבונים היום היא כמות הדיירים. עם כל כך הרבה דיירים, אנחנו פשוט לא מנסים לייצר קשרים עם אף אחד – פשוט כי יש יותר מדי. אחרים לקחו את הגישה הזאת שלנו צעד אחד קדימה והחליטו שעם כל כך הרבה דיירים, עדיף פשוט שלא יהיה להם אכפת מאף אחד.

למה אני מתכוון? היתה לנו חברת אחזקה אחת שהתלונות עליה היא שהמנקה מגיע מוקדם מדי לבניין. הוא סיים לנקות בערך בשעה 7 בבוקר. התוצאה הייתה שכבר בשעה 8 בבוקר המעליות נראו כמו חדר הזבל, ובימי שישי זה הפריע לדיירים מאד. אז החליפו. היום מנקים בסביבות 11 בבוקר, ככה שלפחות עד 1 בצהריים יחסית סביר (יש פחות תנועה בשעות האלה). אז כשהבעיה היא הדיירים, צריך להחליף חברת ניקוי.

בחודשים האחרונים, החליט הועד לעשות מעשה. עד לאותו הרגע, עבור הדיירים בבניין שידעו לקרוא, כשירדו לחניה היה מופיע השלט הבא כדי שנדע איפה אנחנו:

עם האוכל בא התאבון, ולכן, הוחלט לדרבן את הדיירים העצלנים שהגיע במעלית עד לחדר הזבל לזרוק את שקיות הזבל לפח ולא מסביבו (סיפור אמיתי). הבעיה היא, שאני יכול להעיד שזה לא עזר בכל המקרים…

עבור הדיירים שעברו את הטסט וקיבלו רשיון נהיגה, הוחלט ללמד שיש טכנולוגיה כזאת שקוראים לה מחצלת. משתמשים בה תוך כדי שפשוף הנעליים על המשטח הזה. השלט הזה עוזר בינתיים (או שפשוט זה הצבע החדש על הקיר שעוד לא החריבו).

אבל השיא? יש בחניה פח קטן. שכנים החליטו שזה המקום לשקיות זבל גדולות. הודעות הוועד על לוח המודעות לא עזרו, אז החליטו שכדאי אולי להזכיר את העובדות לדיירים בדיוק מעל הפח. כמו שאתם רואים – לא ממש עוזר הנושא…

המסקנה?

לא לגור בבניינים עם יותר מ-6 דיירים. מעבר לזה, קשה לעשות אלימינציה כדי לדעת מי הדייר המגעיל שמחרב את כל השטחים הציבוריים בבניין לכל השאר.

רציתי לרשום על משהו אחר, אבל אז זה קרה – בגלל אנטנות סלולריות בפקיעין היו קצת עימותים עם שוטרים. לכן, עברתי לכתוב באופן האהוב עלי: הבכייני והמקנטר.

מסתבר שלתלוש מהמקום אנטנה סלולרית זה עבירה על החוק – סבבה. ככה גם הפעלת מוזיקה רועשת אחרי 23:30, פלישה לשטחים ציבוריים, וכו'… ההבדל? כשזה אנטנה סלולרית – זה עבירה על החוק – ועל זה – המשטרה לא יכולה לעבור בשתיקה – כי זה עבירה על החוק… ( "מהמשטרה נמסר כי הצורך בסדר הכוחות הגדול היה בשל המשימה שעיקרה ביצוע שבעה מעצרים בו זמנית" )

• למה כשאני מתקשר למשטרה (100 בטלפון) כדי להגיד שמהבאר של סבא (גן ארועים) יש רעש בחצות הלילה, התשובה שאני מקבל זה "הבאר של סבא זה בפתח תקוה לא? תתקשר למשטרה בפתח תקוה – אנחנו לא מטפלים בזה". הם לא יכולים פשוט לשלוח את היס"מ כדי לפנות את החוגגים?
• למה כשאני מתקשר למשטרה כדי להגיד להם שנערים זורקים וחפצים אוכל מהקומה העשירית על העוברים ושבים ויכולים לגרום לפציעות, התשובה שאני מקבל זה "תכף נגיע"? אה כן – ואחרי שעתיים אני מודיע להם שלא לבוא כי אני הולך לישון – מסתבר שהם מאד עסוקים בזמן הזה. בטח במרדף חשוב אחרי הומלסים שגנבו בגדים ממיכלי איסוף לנזקקים.

אני חושב שהבעיה זה סדרי עדיפויות. שמירה על החוק זה מאד חשוב, אבל אולי גם לתעדף קצת?

בנושא אחר, גיליתי שהתחתנתי עם פולניה, ולא עם רוסיה כמו שכתוב בחוזה. נסענו הערב לקניות, עם הזאטוטה באוטו כמובן, וכבכל נסיעה, הרכב ליד סטה מעט לכיוונינו. הגענו לרמזור האדום, ואז, ענת (אשתי הפולניה/רוסיה), קמה, רכנה קדימה לחלון, פתחה אותו, וצרחה בטרוף על האישה ברכב ליד על כמה שהיא מטומטמת. ולמה? כי היא כמעט ופגעה בבת הקטנה שלנו. ואני אומר – נכון, אבל זה המצב בכל יציאה לכביש בארץ.

יש לנו שני רכבים – אנחנו זוג מפונק. אחד זה כמובן רכב חברה בליסינג והשני רכב שלנו (חדש יחסית – אין לי ולא היה לי מעולם כח להתעסק עם תקלות). מה יגרום לי לחשוב על לשנות את המצב הזה? האוטובוס הבא:

למה זה ישנה לי את החיים?

ענת (כן – אשתי שתחיה) צריכה רכב. היא עובדת בקריית אונו, סביון ותל-אביב. היא צריכה להגיע לשיעורי בלט (גם בת"א), קורס בפציעות ספורט בפילאטיס (שוב ת"א, אבל בצפון) ובטח יש לה עוד כמה יעדים.

ואני? אני רק צריך להגיע מהבית לעבודה ובחזרה. יש לי אפילו קו אוטובוס כזה היום – מספר 7. הוא לא ממש עובד:

• הוא לוקח מינימום שעה (זה גבעת שמואל, בני ברק, קצת רמת גן לגיוון, קניון איילון, סיבוב ברמת החייל, ואז קצת שרת והופ אני בעבודה)
• שעות הפעילות שלו זה לא להיט
• כן – בני ברק. הוא מפוצץ בנשים (לא מתלונן , חוץ מזה שלא ממש רואים נוף מעניין כשהן מבני ברק), ובתינוקות שלהם (צרחות ופצצות סירחון כל נסיעה שלישית)

לבזבז כל כך הרבה זמן באוטובוס זה לא בשבילי, אז אני נתקע בפקקים לחצי מהזמן הזה כל יום. אם היה קו אוטובוס עם זמנים נוחים ואינטרנט – הייתי מוכר את האוטו ועובד עוד אקסטרא שעתיים ביום באוטובוס. זה היה הזמן הכי יעיל שלי – בלי הפרעות והצקות…

אבל עד אז, אני אקשיב לחדשות בפקקים.

סבתא שלי אמרה לא מזמן בהקשר לשאלה הזאת שיש אמרה תורכית שאומרת: "3 חודשים, 3 פנים" (או משהו דומה לזה). בכל חודש, הילדה דומה למישהו אחר – פעם לאבא, פעם לאמא ואז – רק לעצמה. בשבועות האחרונים, התחלנו להתלבט בשאלה, ויש כבר כמה מסקנות.

• השערות בגב הם ללא ספק מהכלב שלנו, וככה גם התאבון.
• הפיוז הקצר (לפחות בשעות של האוכל) כנראה מגיע מענת.
• כמות השינה די דומה למה שאחיות שלי מגיעות ביום.
• הפוזיציות המועדפות זה ממני…

• האצבעות ברגליים מסודרות כמו חיילים, מה שמרמז שזה בא מענת. לעומת זאת, האופי שלהן (הכיוונים שהן לוקחות) ללא ספק שייך לי.

דרך אגב, יש כמה קטעי וידאו קצרים חדשים (רעשים של קומקום חשמלי ואפילו קצת חיוכים) וחבילה של תמונות חדשות… כמעט שכחתי – הורים יקרים, אם אתם רוצים לקבל את התמונות החדשות של הנכדה שלכם ישירות לתיבת הדואר, אתם יכולים פשוט ללחוץ כאן ולהרשם – נפלאות האינטרטנט…

אנשים אוהבים מספרים. ישראלים אובססיבים למספרים. לא עשיתי מחקר, אבל זה נראה לי נכון.

אז הפעם, אנחנו בסימן מספרים, ונתחיל בראשון, או יותר נכון בשני – חן בת 2 חודשים…

• 2 חודשים – הגיל של חן
• 31 שנים ו-2 חודשים – הגיל של אבא שלה
• 58 ס"מ – הגובה של חן (נכון להיום)
• 5 – או יותר נכון מחומש – החיסון שחן קיבלה היום
• 5,322 גרם – המשקל של חן (היא גדלה יפה)
• 40 ס"מ – היקף הראש שלה…
• 12 שנה – מאז רצח רבין (גם זה היום)

משום מה, מספרים זה משהו שלרוב מקל עלי לזכור דברים, בייחוד כשהמספרים הם נמוכים יחסית.

ואם כבר מספרים, אז היום היה תורי לקחת את הילדה לטיפת חלב, ובשביל לקבל זריקה. בפעם הראשונה הייתי שם לבד. היה לי תור לשעה 12, ובדיוק 2 דקות לפני התור, חן החליטה להתרכז חזק חזק, לעשות פרצוף של עגבניה ולהתאמץ (בתרגום חופשי – לחרבן). אז ביליתי עוד 10 דקות עם 3 חיתולים ומשהו כמו אינסוף מטליות לחות עד שהילדה התחילה לצרוח כאילו אין אלוהים (הייתה רעבה). אז נכנסתי עם ילדה עצבנית לאחות, שדי התפעלה מהגבר שיודע להחליף חיתול, ואחרי מספר מדידות (המספרים לזה למעלה – 5322, 40 ו-58), הילדה קיבלה זריקה – פשוט כדי שיהיה לה באמת על מה לבכות. ואני? מזיע כולי ישבתי להאכיל את הילדה ונסעתי משם הביתה.

משהו אומר לי שאת המתנה הזאת ליומולדת חודשיים של הילדה היא תכננה מראש עוד מהלידה שלה…

טיולי בוקר אנחנו עושים באופן קבוע. כמעט תמיד בשלישיה – בז', חן ואחד ההורים. היום בבוקר, יצאנו אפילו כל המשפחה (בחמש וחצי בבוקר) והצטרף אלינו זבוב טורדני לכל הטיול. זה גם הזכיר לי שלפני כמה שבועות צילמתי קצת בטיול הבוקר השיגרתי – סתם כדי לשפוך כאן מה עובר לי בראש כל בוקר כשהשמש עולה.

התחלנו ביציאה – הילדה בעגלה, והכלבלב מחובר אליה.

הטיול עצמו הוא פשוט הליכה מסביב לבלוק. זה תמיד מתחיל ביציאה מהבית – וההבנה ששוב אנחנו עומדים לקבל דו"ח על חניה ב-8 בבוקר (צברנו כבר שלושה כאלה מאז נולדה הזאטוטה).

אם יש דבר שהתחיל לעצבן אותי מאז הלידה זה מכוניות שחונות על המדרכה. במקרה הספציפי הזה, עם גלגל אחד באוויר של עגלת הטרקטור שלנו יש אפשרות שאנחנו נעבור.

מי שבחר את הצבע לדו משפחתי הזה היה כנראה קצת חולה באותו היום. מה זה הסגול בחילה הזה??? שלא לדבר שלפי הצבעים על הקיר בתוך הבית, גם בבפנוכו לא עומד להיות סבבה.

המסלול בבוקר עובר גם קצת בשוליים של הכביש – יש לנו טרקטור בתור עגלה ככה שאין בעיה (הבוקר גם האוטובוס שתמיד חונה פה לא נמצא). הבעיה העיקרית? הכלב אוהב לעמוד בדיוק בדרך של העגלה…

מתישהו, אני אאלץ להתקשר לעיריה או למכבי אש בגלל ברז הכיבוי הזה – הוא כבר כמה חודשים מטפטף. משגע אותי שהבעלים של הבית שצמוד אליו לא דואגים לזה כבר.

דרך אגב – אין מספיק מקומות חניה אצלנו בשכונה. זאת גם הסיבה לדוחות חניה שלנו…

הבעלים של הקטנועים אצלנו בשכונה לא יודעים מה קורה… אני במקומם לא הייתי נוגע במנעול הזה מרוב שכלבים סימנו אותו.

הפעם ה"קטנוען" ניצל – הקורבן של הכלב שלנו היה העמוד הבא.

סוף הטיול תמיד עובר ליד פח הזבל הזה, שמראה כמה השכנים שלנו בשכונה (וישראלים בכלל לדעתי) לא ממש דואגים לסביבה שלהם. מה כל כך קשה לכוון ולקלוע לתוך הפח?

אז ככה נראים הבקרים שלו – לפחות בימים שלא לוקחים את הכלב לקייטנה להידרותרפיה.

כן, גםהמצאה כזאת כבר יש – מגרסה ניידת.

את הצילום הזה עשיתי לפני כמה שבועות בכניסה לחניון בעבודה שלי. למרות שהתמונה לא מעבירה את זה, אבל המשאית הזאת זזה לה במקום והשמיעה קולות של עיכול מאסיבי. אין מקווה שאת התוצאות לפחות ממחזרים אחר כך.

עד לפני שנה, באותו איזור בחניה היה מיכל גדול שעמד בצד – כנראה עם גז לקירור המזגנים בבניין. הדבר המפחיד הוא שכל מספר ימים זה היה נראה שהמיכל הזה מנסה להמריא – הוא הוציא עשן לבן מהחלק התחתון שלו כאילו הוא טיל בליסטי. כנראה שהשיגור הצליח כי הוא כבר לא נמצא באותו המקום בחניה…

אולי כדאי שאני אבקש תוספת סיכון על העבודה שלי עם כאלה תופעות.

המתכון הפעם הוא לא בשביל ענת. היום היו אצלנו אורחים – חברים. כהרגלי השתמשתי בזה כתירוץ כדי לבשל ארוחה, ואם כבר ארוחה אז למה לא קינוח? נברתי בחוברת המתכונים הפרטית שלי ובחרתי באחד ממתכוני עוגת הגבינה שעוד לא ניסיתי (זאת הועתקה לפני כמה שנים מ-ynet).

אני חייב להודות שהמתכון הזה לא היה הכי מדוייק בכמויות שלו, אבל עדיין יצא טוב. ובגלל שהאורחים ביקשו אותו, והבטחתי לשלוח אותו במייל – הנה הוא כאן במקום זה…

מצרכים

• 1 כוס סוכר (לקרמל)
• חצי קילו גבינה לבנה
• 8 ביצים
• 1 כוס סוכר
• 3 כוסות חלב
• 2 כפות קמח

אופן ההכנה

• מחממים על אש נמוכה-בינונית סיר נקי ויבש ובתוכו כוס הסוכר, עד שהסוכר נמס ונהיה חום. מורידים מהאש ומיד שופכים את התכולה לתבנית (זה מתגבש במקום ולא ניתן לעשות שום דבר לגבי זה).
• את כל שאר החומרים מקציפים/מערבבים יחד ושופכים לתבנית.
• אופים בתנור בחום בינוני חצי שעה, כאשר את התבנית מניחים בתוך תבנית נוספת עם מים.
• מקררים

את העוגה הזאת עשיתי בתבנית מאפין עם 12 חורים. הכמויות היו גדולות מדי – גם הקרמל וגם הגבינה, אבל יצא מצויין.