עוד יום שישי בא, ושוב, הבאנו את הסבא והסבתא לכמה שעות כדי לצאת לבילוי השבועי והצפוי של סרט ומסעדה (לא פלא שאומרים שתינוקות זה הוצאה כלכלית). הפעם, הסרט הנבחר היה האמיצה. למה? כי ענת בחרה. אני אמרתי לה שזה סרט כבד, אבל היא לא ממש הקשיבה לי (לא בפעם הראשונה).
הסרט מדבר על שדרנית רדיו שרוצחים את הארוס שלה ומרביצים לה טוב, והיא בשרשרת אירועים (מה שקוראים אצלנו מזל נאחס) לוקחת את החוק לידיים ורוצחת פורעי חוק למיניהם. על פניו – סרט עם פוטנציאל הנאה. הבעיה? הבמאי לקח את התפקיד שלו ברצינות והחליט שהסרט צריך להיות סרט מחשבה – מה שהופך את ההנאה מהאלימות לחוסר הנאה משווע ולסיבה טובה לחשוב על משמעות החיים, אפסות האדם ורשעות היקום.
הסרט מצויין – שחקנים טובים, אווירה מדליקה, צילום מחוכם.
אבל למה? למה דווקא בכמה שעות של רוגע ושל התאווררות? מה עשיתי שמגיע לי מחנק כזה ביציאה השבועית היחידה עם בת זוגתי שתחיה?
הקישור הוא לפוסט ספציפי, אבל כמעט כל פוסט אחר בבלוג הוא פנינה – מהסוג של "למה אני לא כתבתי את זה?"
