ההבטחות נופצו. הגזים נותרו גם אחרי העיסוי המיוחל.

השבוע הארוך והקשה שהיה עבר (יש שם יותר תמונות ממה שהיה שם לפני כמה ימים). זה היה ארוך ומתיש (כן, אפילו נרדמתי בסלון עם האהבה החדשה שלי), אבל אני אשמח לשוב ולארח קבוצות מחו"ל – אולי אני פשוט במקצוע הלא נכון. בסוף השבוע, היו לי כמה שעות חן עם הבת הקטנה והמקסימה שלנו. היא התחילה להיות קצת יותר מודעת לסביבה שלה. אמא – אם את רוצה להתמוגג, תסתכלי על הוידאו הקצר שלה עם המובייל.

בכל אופן, היום, שוב היינו בסדנא לעיסוי התינוקות, והפעם, מצויידים בהרבה יותר חכמה לגבי העובדה שאסור לחזור דרך רחוב ז'בוטינסקי (קיצרנו את החזרה בשעה וחגגנו על פיצה לרגל המאורע). השבוע, למדנו על עיסוי סודי שכזה שאמור להקל את החיים על כל הורה ולמגר את הגזים הפוגעניים מהנשמות הרכות שבין נפיחה אחת לאחרת צורחות את הנשמה שלהם בכל ערב. חזרנו הביתה מעודדים ומחוזקים בידע שנשק יום הדין הזה מצוי בידינו.

בשעה שבע וחצי לערך הגיע רגע האמת: חן התחילה לבכות, או יותר נכון לצרוח בזעקות שבר לבורא עולם. החלטנו באופן טבעי שמדובר בגזים החמקמקים והתחלנו בעיסוי הסודי נגד גזים: 6 תנועות יד רודפת יד, אח"כ מעיכת הברכיים בבטן לכמה שניות, מאוחר יותר 6 תנועות שמש וירח (כן – ככה קוראים לזה) ומקנחים שוב במעיכת הברכיים לבטן. בשלב הזה, הובטח לנו ע"י הפיזיותרפיסטית, התינוק שקט ורגוע. מה אני אגיד? לא דובים ולא יער, או יותר נכון – לא שמש, לא ירח ולא כוכבים. אפילו לא נצנוץ. היא המשיכה לצרוח עלינו כאילו אין מחר.

את הסיבה גילינו אחרי רבע שעה, עוד כמה שערות לבנות ומפגע רעש חמור – היא פשוט הייתה רעבה (כאילו זה חדש). מה למדנו הפעם?

• לא כל מה שבוכה מוגז – ייתכן שהוא פשוט רעב
• לא כל דבר שלומדים צריך ליישם תוך שעה – אולי כדאי לחכות ולדבוק במה שמכירים