הלכנו היום לסידורים במטרה להחליף את המלתחה של הבת שלנו. זה די מדהים, אבל בגדי תינוקות ושעונים מקולקלים הם אותו הדבר: שעון מקולקל עדיין מצביע על השעה הנכונה פעמיים ביום, ובגדי תינוקות יתאימו לילד שלכם בדיוק פעמיים – כל שאר הזמן או שהם יהיו גדולים מדי או קטנים מדי…

בכל אופן, קפצנו לסידורים בבוקר והשארנו את הקטנה עם הסבא והסבתא שלה (במקום הסרט השבועי אפשר לומר). ענת, אשתי היקרה, החליטה שהגיע הזמן להחליף את נעלי הספורט שלה – קפצנו לחנות ספורט – ככה על הדרך…

מה שמביא אותי למסקנה שנשים זה עם מאד מאד מאד רגיש, עדין ומודע. מודע בעיקר לחוסר נוחות. היא מדדה כמות זוגות שאני מודד בערך ב-5 שנים. היה שם כתום, ורוד, סגול, כחול – והכל הכל נעליים של New Balance. הנעל ההיא לא נוחה, האחרת רחבה מדי, זאת ברבע מידה קטנה מדי ושם הצבע לא מתאים לצבע העיניים של הבת. בשלב שבו התחלתי להתייבש, התחלתי לשחק עם הטלפון…

חלק מהזוגות – אלה הזוגות שעלו לגמר בתוכנית הריאליטי שקיבלתי בחנות.

בדיקה השוואתית במעבדות ענת לגבי הבדלי הנוחות בין צבע כחול לורוד (אשה – הורוד ניצח)

ווידוא מיקום הבהונות בנעל (אפילו העמידו אותי כדי לבדוק מה המצב עם הנעליים שלי)

הנעל הנבחרת. ברור שהיא בורוד וגם הנעל הכי יקרה בחנות.

כמו בכל שופינג, היינו חייבים לסיים בנשנוש.

אני? כשאני נכנס לחנות כדי לקנות נעליים, אחרי 5 דקות ו-2 זוגות אני בחוץ עם המנצח. איכשהו, רוב הגברים הם כאלה, והנשים – הן עושות מכל קנייה עבודת דוקטורט (לפחות רובן).

מסתבר שהכותרת הזאת די אהובה עלי…

חזרתי הביתה אחרי 4 לילות ו-3 ימים מארה"ב – מעט זמן לכל הדעות (אבל בערך 5% מהחיים של הבת שלי באותו הזמן).

מה גיליתי בבית?

• בגדים מתחילים להפסיק לעלות על הבת שלי – באופן מדאיג.
• היא מחייכת יותר (יש!)
• אמא שלי באה לבקר…

האחרון זה הנושא המדאיג. אמא שלי באה לבקר…

היא החליטה מהביקור הקודם שהילדה כבר גדולה מדי לבגדים שלה ושהחורף התחיל (זה היה לפני שהחורף התחיל – למרות הברקים והרעמים שיש עכשיו בחוץ).

אז היא הפכה את הבית שלה ומצאה את השמיכות ששימשו אותי ואת אחותי הקטנה כשהיינו ילדים – והביאה אותם. היא גם הגדילה לעשות והלכה לקנות בגדים – כאלה שבטוח לא יהיו קטנים עליה (כתוב עליהם 18M).

התוצאה? מישהו איבד פרופורציה וזה לא אני

אפשר לראות כמה הילדה קטנה יחסית לשמיכה שלה – אנחנו פוחדים לאבד אותה. את הבגדים כנראה שנאלץ לשמור לעוד שנה בערך…
אז כולם דואגים. קר בלילה, והילדה אסור לה להתקרר (קונספט פולני ידוע), אז צריך שמיכה עבה – כזאת שתכסה ותחמם אותה טוב טוב. הבעיה היחידה היא שאף אחד לא סיפר לבת שלנו שהיא צריכה לישון מתחת לשמיכה. אז כל בוקר, אנחנו פשוט מוצאים אותה ככה:

לשם העדכון, גיליתי שחזרתי שהיא עדיין טוחנת סימילאק כמו שהכלב שלנו אוכל פרופלאן – היא אפילו לא נושמת בין שלוקים. אולי היא בעצם לברדור ולא תינוקת? והיא ממשיכה לעשות גרעפסים מכל הלב – כאלה שיכולים אפילולהתחרות באלה של אחותי הקטנה.

לא סתם הייתי בוושינגטון מהעבודה. זה היה הביקור הראשון שלי בחו"ל מאז הלידה של הצעצוע החדש שלנו, ובירת ארה"ב נבחרה פשוט כי הצלחתי להשיג אפשרות לדבר שם בכנס של מפעילי רשתות כבלים באמריקה.

מה לזה ולרפואה?

הכנס היה יומיים, מתוכם הגעתי ליום שבו דיברתי (וגם אז עזבתי מיד אחרי). הנושאים בכנס היו מגוונים. אני אישית דיברתי על שימוש בטכנולוגיית שיחות וידאו באינטרנט על גבי ממירי הכבלים בבתים – העתיד הקרוב/רחוק אם תרצו. קצת לפני בבוקר, דיבר ד"ר נחמד – הוא היה אחד מהמרצים הטובים יותר שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות. הוא לא היה מרוכז במה שכתוב במצגת. המצגת הייתה שם כדי לתמוך בו ולא להיפך. והוא היה מרתק.

הוא דיבר על נושא מאד פשוט: איפה נמצאת הרפואה היום ביחס לטכנולוגיה (הרבה מאחור).

בין השאר, הוא דיבר על דום לב. כנראה בגלל הקרבה שלי לנושא הזה (אבא שלי נפטר מדום לב), הקשבתי לו… הטענה העיקרית שלו היא שאין כזה דבר מוות בלי סיבה. כשהלב מפסיק לפעול – זה קורה פשוט כי היו בעיות כבר כמה חודשים בקצב הלב כל כמה זמן, אבל במקרה מאד מסויים, הפרעה שכזו יכולה לגרום למוות – אז מתייחסים לזה כאל דבר פתאומי ולא ניתן לזיהוי. לטענתו, אם היינו בודקים את מצב הלב 24 שעות ביממה, היה אפשר גם לעלות על הבעיה וגם לפתור אותה חודשים, אם לא שנים, לפני האירוע עצמו.

הוא שאל שאלה פשוטה שלא הייתה לי תשובה עליה: האם היינו מוכנים לנהוג במכונית שאין בה מד דלק – שאם רוצים, אפשר לצאת מהרכב ולבדוק מה מצב הדלק… ואם באוטו שלנו לא, אז למה אנחנו מוכנים לקבל את זה עם הגוף שלנו?

מסקנה: אולי כדאי שאני אלך לבדיקה השנתית שלי לדם. כבר לא הייתי איזה 3 שנים שם…

את המצגת, אפשר לראות כאן למטה – קיבלתי ממנו את האישור להציג אותה בפומבי… (מצטער על הרצינות, אבל פעם בכמה זמן קצת להתעסק עם הנושאים האמיתיים זה לא נורא)

[slideshare id=172350&doc=where-we-are-and-where-we-need-to-be-119550356178401-2&w=425]

הגעתי לוושינגטון די שפוך. הטיסה של 19:00 יצאה רק ב-23:00 ככה שישנתי לי על כסא בשדה התעופה עד שקראו לי למטוס, ואז העירו אותי אחרי הנחיתה. את החדר במלון ראיתי בסביבות 1 בלילה וב-8 בבוקר כבר היית צריך להיות בכנס ולוודא שהמצגת שלי עובדת כמו שצריך…

בכל אופן, פעם ראשונה שאני בוושינגטון – עם מלון בצנטרום של הפיילה של העיר הזאת, ואין לי זמן אפילו לנשום. בגלל זה, מיד אחרי שסיימתי לדבר, התנצלתי בפני כולם וברחתי כדי להספיק "לבלות" חצי שעה בוושינגטון. הספקתי לראות את הבית הלבן מבחוץ (לא משהו), לנשנש ולהחליף בגדים לפני סדרת הטיסות שלי. הנאה צרופה.

הבניינים במרכז וושינגטון בנויים יפה לטעמי. יש להם ניחוח של אירופה, אבל לא בדיוק אירופה.

הבית הלבן היה די מאכזב. בטלויזיה זה נראה יותר מרשים…

למרות מזג האוויר המחורבן, היו כמה מפגינים בחוץ – משום מה, מחבקי העצים האלה רוצים שכולם יהיו צמחונים (אני מבין את המטרה, אבל מה הם חושבים? שמישהו חוץ ממני שם אליהם לב?)
בשלט מימין:

Why have a headless turkey with dead wings and leg stumps for dinner?
Discover new traditions!

הדבר הכי שווה במזרח ארה"ב באיזורים האלה? הצבע של העצים בסתיו…

וושינגטון לטעמי זאת עיר הסנדויצ'ים. כל חנות שניה שם מוכרת סנדויצ'ים – יש כאלה יותר מאשר מסעדות ובתי קפה. אני מניח שזה מה שהממשל אוהב… בכל אופן – באחד מהם, נשנשתי לי אחרי שעמדתי בתור יחסית ארוך (ודו מסלולי).

דרך אגב – זה עצוב שהאינטרנט בארץ כ"כ איטי… אני ישבתי בשדה התעופה כדי לכתוב את הפוסט הזה והעליתי תוך כדי כך את התמונות ל-Flickr – הזמן שלקח להעלות אותם באינטרנט האלחוטי כאן הוא בערך כמו הזמן שלוקח לי בארץ להעלות תמונה אחת קטנה…

כמעט שכחתי – שאר התמונות מהטיול נמצאות כאן.

נמצאה הבעיה! ה-GPS שלא עובד? זה לא שאני לא יודע להשתמש בו, אלא שפשוט יש לו שלפוחית רגיזה.

הוא לא עבד לי בדיוק פעמיים – בנסיעה למלון כשהגעתי, ולנסיעה חזרה לשדה – בדיוק בזמן שבאמת צריך אותו.

לדעתי, אחרי חצי שעה של שימוש, הוא מתחיל להיות חסר סבלנות, והתופעה הראשונה היא שהוא מפספס טיפה את הכיוון או המיקום המדוייק בכמה מאות מטרים – מה שכבר הופך אותו לחסר תועלת. אחרי 40 דקות, הוא פשוט מחליט להתנתק מהעולם ולהודיע חגיגית שהוא לא מוצא את הלווין – שביתה איטלקית.

הגעתי לשדה התעופה אחרי קצת טעויות בדרך ועצבנות לא קטנה על המכשיר המעצבן. נרגעתי אחרי שנבחתי נמרצות על הפקידה של חברת ההשכרה וזכיתי עקב כך ב-50% הנחה על השימוש במכשיר – כמה שיהיו גאים בי בהנהלת הכספים בעבודה

כן. זה אני – אני מודה. זה כנראה בגלל השעה, או סתם חוסר מזל משווע.

נחתתי בארה"ב בשעה 5:00 בבוקר, אחרי 12 שעות של חרופ ארוך כמו שלא היה לי שנים – בניגוד לטיסות קודמות, לא לקחתי ספרי קריאה פשוט כי הזמנתי 14 כאלה ואני אוסף אותם בדרך חזרה הביתה…

שעה מצויינת לנחות. תורים ארוכים בשדה פשוט כי אף אחד שם ב"homeland security" לא התעורר והגיע לבדוק את התור עם השאלה "what business are you here for" – שאלה מאד קשה ב-5:00 בבוקר: "אני? אני רק שאלה".

בשעה 6:00 כבר הסתובבתי בחברת השכרת הרכב המצויינת National. קיבלתי טופס עם משפט – לך מסביב ותיקח אוטו – המפתחות בפנים. משם ועד שהיה לי אוטו לקח עוד חצי שעה כדי להבין איזה רכב בדיוק אני צריך לקחת – ואיך מחברים אליו את ה-GPS של GARMIN.

משם כבר נראה פשוט – מכניסים ל-GPS את שם המלון ונוסעים בבטחה. הבעיה היחידה היא שה-GPS החליטה לקחת אותי למקום קצת אחר – 45 ק"מ מרחק אחר. הגעתי לשום מקום באמצע עיירה שכוחת אל. אני אומר החליטה פשוט כי ברור שעם הקול אישה של ה-GPS אין סיכוי שהיא תדע לנווט. משם, הכנסתי שוב לאן אני רוצה להגיע ואז, שמתי לב לדבר מאד משעשע – ה-GPS לא תמיד יודע בדיוק איפה הוא. לפעמים היו לו גליצ'ים של כמה מאות מטרים ועוד כמה מעלות בזוית הנסיעה – מה שגרם לו להיות קצת לא שימושי. עוד דבר משעשע שקרה זה שפתאום הוא החליט שאין קליטה של לוויינים. כמה כיף. נתקעתי באמצע שומקום, ליד תחנת דלק עם הודי שלא יודע איפה המלון שלי, או העיירה של המלון שלי, ליד כביש עם פקק ארוך.

התקשרתי למלון, שידעו קצת יותר טוב להסביר לי איך להגיע ומשם כבר היה פשוט – רק שעתיים פקקים עם שלפוחית מתפוצצת והגעתי עייף וקופצני עם רצון עז לקבל חדר ולבלות כמה דקות של פרטיות עם האסלה.

התחלה טובה לטיסה הזאת ללא ספק.

כל מה שאני יכול לחשוב הוא שאני די דביל יצאתי מכל העסק הזה. דביל עייף. ורעב. לפחות בכל מה שקשור לנהיגה וניווט.

ורן – התמונה אכן צולמה במצלמת טלפון של ילדה בת 12 עם איכות חרא, תוך כדי עמידה בפקק. מה אני יכול להגיד? אין דרך אחרת לצלם עם יד אחת, בלי מצלמה אמיתית שנשארה בבית.

זהו. אני בשדה התעופה, בדרך לטיסה הראשונה שלי מאז הלידה של הבת שלנו. עבר די הרבה זמן מאז הטיסה האחרונה שלי, ואפשר לומר שבאופן קצת מזוכיסטי אולי אפילו התגעגעתי לזה (נשוי למורה לפילאטיס – צריך קצת מזוכיזם).

אני כאן די ברגשות מעורבים…

שמח

• כי מזמן לא הייתי בחו"ל יחסית לסטנדרטים שהיו לי
• אני אפגש בחברים מהעבודה שלא ראיתיכבר כמה חודשים טובים
• אני שוב אהיה בסיטואציה של פגישה עם לקוח פוטנציאלי
• אני צריך לדבר מול קהל באיזה סמינר בוושינגטון – תמיד נחמד

עצוב

• אני כבר מתגעגע – מי בשעה 5:00 בבוקר יחייך אלי חיוך ביישני ויעשה "גררר" כמו שרק הבת שלי מסוגלת?
• השארתי את אשתי עם הכלב, הילדה, הלימודים והעבודה
• לא הספקתי להחליף את הסוללות בפסנתר של הילדה…

ובמסגרת השאלות חסרות המענה, מישהו יכול בבקשה לומר לי למה חרדים שטסים לארה"ב תמיד מגיעים עם ממוצע של 3 מזוודות לאדם, במשקל כולל שעולה על משקל הגוף שלהם? מה הם כבר סוחבים שם? 15 חליפות שחורות???

בבית שגדלתי בו אמא שלי הייתה זאת שדאגה לתלות תמונות על הקירות – אני לא זוכר את אבא שלי מחזיק פטיש… היא אמרה שהוא תמיד החזיק בדעה שצריך להרוויח כסף פשוט כדי להביא אחרים שיתעסקו עם הדברים האלה. עצוב, אבל משהו מזה כנראה נדבק אלי – בכל מה שקשור לפטישים, מקדחות, מברגים, שפכטלים ושאר הצעצועים של הגבר הממוצע – אני לא ממש חזק.

כשעברנו דירה, אז שכן טוב שלי מהשכונה הקודמת הגיע אלינו ועשה את כל העבודות הגבריות – אלה שדרשו לדפוק מסמר לקיר. הוא תמיד אמר: "אם אתה רוצה ללמוד איך לתלות תמונה – תנסה אצל השכנים. לבית שלך תקרא לי…"

ומעבר חד לנושא אחר לגמרי. אנחנו כבר גרים בדירה ה"חדשה" שלנו 5 שנים. או 4. או 6. לא סופרים. מה שבטוח זה שהגיע הזמן לעבור. איך אני יודע? כי הבית מתחיל להתפרק. הסימן הראשון לזה היה הנורה בשירותים. היא נשרפה. וזאת שאחריה לא החזיקה זמן עד שגם היא מצאה את דרכה לפח. מסתבר שבית הנורה – הדבר הזה שלתוכו מבריגים את הנורה (להבריג נורות זה די הפורטה שלי בכל מה שקשור בתחזוקה של הבית) – התקלקלה. אין הרבה הפתעות פה – היא הגיע עם הבית. בשלב הבא, בית הנורה בשירותים בחדר השינה התחילה לעשות קולות של גסיסה, ובחדר השינה שלנו נהיה חשוך ולא בגלל הצורך ברומנטיקה.

אז כדאי שנמצא בית חדש – לפני שהוא יתפורר לגמרי.

בכל אופן, ביום שישי קפצנו לחנות עשה זאת בעצמך (או יותר נכון, תקנה ותמצא מישהו שיתקין) וקנינו לנו כמה בתי נורה חדשים – כאלה שגם יראו נחמד אם מישהו ירים את ראש שלו בטעות. עכשיו נשארה רק בעיהאחת – אין מי שיתקין אותן…

אני רוצה לקרוא מעל מסך זה קריאה נרגשת לכל החברים, המשפחה וסתם כאלה שהגיעו לפה בטעות ולא מבינים למה: אם אתם רוצים להשקיע שעה מזמנכם עם מקדחה על סולם אצלנו בבית ולדאוג שהאור ישוב אלינו כדי שלא נצטרך לחפש בית חדש, אני אשמח לארח אתכם. אני אפילו אכין משהו לנשנש תוך כדי…

בינתיים, אני אחכה לי כאן. לבד. בחושך.

היה שבוע קשה, שהסתיים ביום חמישי (אתמול). היה לנו סמינר לקוחות בארץ מהעבודה, וכחלק ממופע הבובות, היו לי שם 3 הרצאות שונות להעביר ועוד כמה הדגמות. רוב השבוע סבב סביב היום הזה וההכנות אליו.

כמו בכל סמינר, הגעתי שעתיים לפני שעת ה-ש', ועוד שעתיים אחרי שקמתי, ככה שהיה כבר אמצע היום מבחינתי. ערכות ההדגמה, באופן מפתיע, החליטו לגהק טיפה במהלך הבוקר ולעשות קולות סנוביים של " עכשיו נראה אותך רגוע ". האמת? די שיקשקתי רוב היום שההדגמות לא יעבדו…

היום עבר בהצלחה, ואפילו ההדגמות שהיו לי שם עבדו כמו שצריך – כנראה שליטפתי אותם מספיק ונתתי להם את החום והאהבה שערכות הדגמה אוהבות לקבל לפני כל תערוכה. יש אפילו תמונות מהסמינר (יתווספו עוד תוך כמה ימים). היחידה הייתה שבדיוק בסוף היום, איך שסיימתי את ההרצאה האחרונה, אשתי האהובה התקשרה כדי להודיע לי שהיא לא מוצאת את המפתחות לאוטו… וכן – היא תקועה בתל אביב, וכן – אמא שלי ששומרת על הילדה לא תוכל להשאר אחרי השעה 18:00.

אז ההיסטריה באמת התחילה בהתעסקות עם האוטו והמפתחות במקום להמשיך למסעדה אחרי הסמינר – הנאה צרופה.

ואני שואל: למה???

• למה ענת לא יכולה לאבד את המפתחות במקום יותר נוח מאשר תל אביב?
• למה אי אפשר לבחור ימים שפויים לאיבוד מפתחות? שישי אחר הצהריים או שבת בבוקר יכל להיות יותר טוב
• למה זה חייב לקרות כשלכל העולם ואשתו – וגם אמא שלי – יש אילוצים קודמים שמוסיפים למתח?

היום בחדשות השעה 20:00 הופיע אייטם מעניין על מחקרים שקשורים לתינוקות.

1. תינוקות מניקים אינטיליגנטיים יותר מילדים שאינם מניקים ב-7 נקודות בממוצע
2. תינוקות שישנים 9 שעות בלילה יותר רזים

המסקנות שלי:

1. הבת שלי תהיה טיפשה כמו אבא שלה – שנינו לא הנקנו
2. הבת שלי תהיה רזה (ויפה)

מכאן, ניתן להניח שהיא קיבלה את התכונות הנדרשות: היא תהיה רזה ויפה, אם כי קצת טיפשה (לפחות כמוני). זה מציב אותה במקום מצויין בשביל לחפש ולמצוא בעל עשיר

העתיד שלה כבר מובטח