הייתי היום בלוויה. אבא של ידידה שלי בעבודה נפטר. זה אף פעם לא מאורע נעים, והפעם, כשהתבוננתי מהצד עליה ועל האחים שלה, על המשפחה הקרובה והרחוקה יותר, על החברים שעטפו אותם בתהליך, נזכרתי קצת באותה התקופה שלי לפני בערך 12 שנה (אבל מי סופר?)
לא לפני שזה קרה, לא באותה תקופה ואפילו לא עד היום אני יודע מה הצורה הנכונה איתה ניגשים לאנשים במצבים שכאלה – אחרי שהם חוו אובדן. מה שאני כן יודע, זה שהחברים שלי די יודעים מה הצורה הנכונה…
אני זוכר מאותו השבוע של השבעה את ההתבוננות באמא שלי ובאחים שלה – בדינמיקה שלהם ובמקום שכל אחד חזר לתפוס באותו השבוע כאילו הם היו עוד ילדים בבית של סבתא שלי.
באותו השבוע, תפסתי מחלה – הרבה אנשים, הרבה אוכל בינוני ומטה ממקומות מפוקפקים, מצב רוח לא מיוחד ואנשים דתיים שאני לא מכיר שמטיפים לי על כמה חשוב שאני אתפלל ואאמין (אני מניח שזה הדבר שהכי שנאתי בדת מאז שנולדתי ועד היום) – כל אלה כנראה גרמו לי להיות כמה ימים עם חום של 39 מעלות ושלשולים תמידיים. לא הצלחתי אפילו לישון.
כשהתבוננתי היום במשפחה האבלה ובחברים שהיו שם, נזכרתי בעיקר בחבר אחד שלי. כשהייתי חולה במהלך השבעה ואפילו לישון לא הצלחתי, הוא פשוט נשאר כשכולם הלכו. נתן לי לבחור דיסק להשמיע בווליום נמוך, כיבה את האור ופשוט ישב שם עם מטלית ספוגה במעט מים קרים, כשכל דקה או שתים הוא מסובב אותה כדי שהיא תמשיך לקרר לי את המצח. מה הייתי עושה בלעדיו באותו הערב? מה הייתי עושה בלי כל אותם החברים והמשפחה הקרובה שהיו שם מסביב?
אז אולי קצת באיחור, אני רוצה פשוט להודות לכם. לאלה שהיו, ולאלה שלא היו אבל רצו להיות או לא ידעו איך להיות שם.
צחי, אף אחד לא באמת יודע מה להגיד או לעשות. הם רק עושים את עצמם. אני יודעת כי אין נכון/לא נכון…
אצלנו הכי שנאתי את "שלא תדעי צער" (לא קצת מאוחר לזה?) ו"תהיי חזקה" (ואם אני לא? אז מה יהיה? ולמה שאהיה בכלל? בשביל מה זה נדרש?)
וכתבת יפה. מאוד.
ותודה על התגובה שלך אצלי. הגבתי בחזרה שם 8)