בבית שגדלתי בו אמא שלי הייתה זאת שדאגה לתלות תמונות על הקירות – אני לא זוכר את אבא שלי מחזיק פטיש… היא אמרה שהוא תמיד החזיק בדעה שצריך להרוויח כסף פשוט כדי להביא אחרים שיתעסקו עם הדברים האלה. עצוב, אבל משהו מזה כנראה נדבק אלי – בכל מה שקשור לפטישים, מקדחות, מברגים, שפכטלים ושאר הצעצועים של הגבר הממוצע – אני לא ממש חזק.

כשעברנו דירה, אז שכן טוב שלי מהשכונה הקודמת הגיע אלינו ועשה את כל העבודות הגבריות – אלה שדרשו לדפוק מסמר לקיר. הוא תמיד אמר: "אם אתה רוצה ללמוד איך לתלות תמונה – תנסה אצל השכנים. לבית שלך תקרא לי…"

ומעבר חד לנושא אחר לגמרי. אנחנו כבר גרים בדירה ה"חדשה" שלנו 5 שנים. או 4. או 6. לא סופרים. מה שבטוח זה שהגיע הזמן לעבור. איך אני יודע? כי הבית מתחיל להתפרק. הסימן הראשון לזה היה הנורה בשירותים. היא נשרפה. וזאת שאחריה לא החזיקה זמן עד שגם היא מצאה את דרכה לפח. מסתבר שבית הנורה – הדבר הזה שלתוכו מבריגים את הנורה (להבריג נורות זה די הפורטה שלי בכל מה שקשור בתחזוקה של הבית) – התקלקלה. אין הרבה הפתעות פה – היא הגיע עם הבית. בשלב הבא, בית הנורה בשירותים בחדר השינה התחילה לעשות קולות של גסיסה, ובחדר השינה שלנו נהיה חשוך ולא בגלל הצורך ברומנטיקה.

אז כדאי שנמצא בית חדש – לפני שהוא יתפורר לגמרי.

בכל אופן, ביום שישי קפצנו לחנות עשה זאת בעצמך (או יותר נכון, תקנה ותמצא מישהו שיתקין) וקנינו לנו כמה בתי נורה חדשים – כאלה שגם יראו נחמד אם מישהו ירים את ראש שלו בטעות. עכשיו נשארה רק בעיהאחת – אין מי שיתקין אותן…

אני רוצה לקרוא מעל מסך זה קריאה נרגשת לכל החברים, המשפחה וסתם כאלה שהגיעו לפה בטעות ולא מבינים למה: אם אתם רוצים להשקיע שעה מזמנכם עם מקדחה על סולם אצלנו בבית ולדאוג שהאור ישוב אלינו כדי שלא נצטרך לחפש בית חדש, אני אשמח לארח אתכם. אני אפילו אכין משהו לנשנש תוך כדי…

בינתיים, אני אחכה לי כאן. לבד. בחושך.