קר בחוץ. יבש. אין טיפה של ענן שיכול להעיב על חגיגת היובש הזאת שתביא אותנו ליבא מים מתורכיה בקיץ.

כמה כיף.

כל מה שנשאר זה לחטוף דו"ח בבוקר בדרך לעבודה על תמרור עצור כדי לספק את הדובדבן.

כבר 10 שנים שאני נוסע פחות או יותר באותה הדרך. התמרור היה שם לפחות חצי מהזמן הזה. פעם בכמה שבועות חיכתה בסיבוב הניידת לטרף הקל. ואני? אני עוצר. כל פעם. עוצר כמו רוב הישראלים – גולש לי בקלילות ומוריד מהירות ואז פונה. הפעם, השוטר החליט שהעצירה לא הייתה מוחלטת. שלא באמת התאמצתי מספיק.

קיבלתי צ'ופר לשלם 250 ש"ח לקופת המדינה תוך 90 יום. אולי זה יגיע לתושב שדרות שנמרח לו הבית עם קסאם. לפחות זה יהיה לטובה. המאמץ האישי שלי למלחמה.

נקווה שהמשך היום יהיה קצת יותר אופטימי.

אדוני המתרים. גברתי המשנוררת. ילדי בני עקיבה הנמרצים. זאטוטי בית הספר המעיקים. אני מבקש ממכם. מתחנן. תפסיקו לצלצל בפעמון שלנו לבית.

בטח אחרי השעה 20:00. או בכל שעה אחרת ביום שהילדה ישנה.

אתם מצלצלים. הכלב נובח. הילדה מתעוררת. קפיש?

פשוט תעזבו אותנו בשקט. תרמנו בעבודה. וגם אם לא – את הכסף שלנו נתרום דרך האינטרנט. לא במזומן במפתן הבית.

לא הקש בדלת. לא חתונה של אברך. לא היום למודעות לחולי קדחת הפפילומה המזרחית. ניסיתם היום 3 פעמים. לא הלך. אולי תלמדו כבר שזה לא יעבוד?

יצאנו לאכול בערב.

החלטנו שהסטריפ (סטריפ = הרחוב הראשי עם כל המלונות) לא יהיה מקום טוב לאכול בו שוב – קצת יקר לפועלים קשי יום כמונו, וחוץ מזה, רצינו לגוון.

נכנסנו לאוטו, חמושים ב-GPS ותאבון, בחיפוש אחר המסעדה המושלמת.

תקתנו ל-GPS מסעדה אמריקאית. בחרנו את אחת מהקרובות אחרי שהתרחקנו מעט מהמרכז והגענו ל-buca de beppo. מסעדה איטלקית. תמיד אפשר לסמוך על ה-GPS.

היה יקר, והיה תור. החלטנו להמשיך לחפש. עברנו למסעדות מקסיקניות. אחרי השלישית שה-GPS הביא, הבנו שמדובר במקומות שלא ממש בשבילנו ועברנו לחפש מסעדות סיניות. כשמצאנו כבר אחת סבירה, ראינו מסעדה מקסיקנית. אז נכנסנו.

היה קצת רועש, אבל התיישבנו בכל זאת. התברר שעשו שם חתונה. מקסיקנית. בספרדית. עם זמרים. ורקדנים. ולהקה.

האוכל היה שווה ברמות, וגם החתונה הצנועה עם הרקדניות מהמתנ"ס המקומי הייתה כיפית.

מסתבר, שכל סופ"ש יש במסעדה הזאת להקה ושירים ספרדיים.

היה הזוי משהו, אבל סיום ראוי לשבוע המתיש הזה.

זה נראה שלמעט במכונות ההימורים, ה"מטבע" הקטן ביותר בלאס וגאס הוא 20 דולר.

נסיעה מהשדה למלון במונית? 20 דולר (כולל הטיפ, עבור 5 דקות נסיעה שלמות)

ארוחת בוקר? 20 דולר (בופה שיכול להתחרות בכל מלון בארץ, ולהפסיד בכבוד)

חדר כושר במלון? 20 דולר.

יש גם מספרים אחרים, אבל לא ממש שמעו עליהם כאן.

למי שעדיין לא התעורר, יש פה מלחמה. לא פה – שם. בדרום. תמיד רציתי להיות קרבי. ללכת לקרב. להסתער. להגן על המולדת. הבעיה היחידה היא שאני יותר מדי סטרילי. לא בשבילי להתלכלך בחול ובטח שלא להתפלש בבוץ בפזצתות בין מרגמות לפצמרים וירי צלפים.

כשקצת התבגרתי, נחתה עלי ההבנה שקרבי כבר לא יצא. אפילו נימקתי את זה בכך שהמוח שלי יכול לעזור הרבה יותר מהגוף שלי במלחמה. קצת יומרני. שלא לומר סנובי. ודי מטומטם בדיעבד. לצבא הגעתי למקום שבו חושבים, ותוך חודשיים שלושה מצאתי את עצמי בחוץ עם 21 רפואי בגלל נקודת חן סרטנית שהייתה לי שנה קודם לכן.

אז עכשיו, כשיש מלחמות, ולא חסרות כאן כאלה, אני עושה את הדבר היחיד שנשאר לי לעשות – עובד. כמו וורקוהוליק (שזה די טבע שני עבורי). אם לא לעזור ללחימה, לפחות אני אעזור לכלכלה (עדיין אידאלים דביליים – כנראה חינכו אותי בסדר).

אז ליבי עם החברים שלי שכרגע בדרום. אם באיסוף מודיעין, התעסקות עם גיוסי מילואים ושינוע ציוד או כאלה שנלחמים בזה הרגע. אני הפעם אמלא את חובתי בקפיצה ללאס וגאס לכנס חשוב בעבודה.

מדובר בכנס הגאג'טים הכי מגניב בעולם: CES. הוא מופיע לביקור בוגאס פעם בשנה. וכדי שהוא יהיה באמת הכי מגניב, סידרו לכל הגיקים שבאים לבקר בו משהו שהם לא ממש נפגשים בו ביום-יום – את כנס הפורנו השנתי.

אז יאללה לוגאס.

הגיע הזמן להביא עוד איזה מדד מלונות כאן.

אני מבטיח לחזור עם תמונות. עם קצת מזל הם יהיו משני הכנסים

המצב בשוק די חרבנה. גם בדרום הארץ. אני עדיין לא ממש מעכל את מה שקורה בדרום, אפילו עכשיו כשבאשדוד גם נפלו טילים (אחד אתמול, עם הרוגה ועוד אחד היום). לא ברור לי מה אני מרגיש בקשר לזה – טוב, לא טוב, היה צריך קודם, לחכות קצת ולנסות אח"כ. אני אחזור לנושא הזה רק עוד כמה שבועות – בפרספקטיבה של זמן. אולי.

כשבמקומות אחרים משילים מאות עובדים, או פשוט מורידים בכמות מכונות הקפה, צחקנו אצלנו רק השבוע שאולי אין שקיות תה בפינת הקפה כי נגמר התקציב. אז השקיות חזרו, אבל די במקביל הופיעו הודעות באינטרנט שגם אנחנו הצטרפנו למעגל המפטרים.

כשהתפוצצה הבועה, בתחילת שנות האלפיים, היו שלושה מספרים רלוונטיים (אם אני זוכר נכון): 5, 10 ו-15. 5% הורדת שכר לעובדים, 10% הורדת שכר להנהלה בכירה ו-15% עובדים מפוטרים. הפעם המצב קצת שונה. ובכל זאת – לא כיף היה היום בעבודה.

אם להיות קצת ציני, לפיטורים האלה יש צדדים חיוביים וצדדים שליליים.

חיובי

• יהיה יותר מקום בחניה בבניין. אפשר יהיה לבוא ב-11:00 בבוקר לעבודה ולמצוא איפה לחנות.
• יש יותר מקום בחדרים. אולי אני אקבל עכשיו חדר לבד.
• יהיה קל יותר למצוא חדר ישיבות פנוי כי יש פחות פגישות.

שלילי

• לא מספיק המצב לא משהו, עכשיו נצטרך גם להוציא כסף על כל המתנות הסמליות למפוטרים. 10 ש"ח לכל מישהו שאני מכיר. ואני מכיר יותר מדי אנשים…
• צריך לעבוד יותר, כי כמות המשימות גדלה ולא קטנה יחד עם הצמצומים.

כמו בסיבוב הקודם, אני מאמין שבסוף, נראה את האור וזה לא יהיה מהרכבת שבאה ממול במנהרה.

[gv data="FgBUqJzgvBo"][/gv]

מתישהו זה היה צריך להגיע לפתחהבלוג הזה. עוד משחק שרשרת. עוד מטלה מעיקה.

הפעם זה הגיעה ממי שמוכרת לי כאן כ-hagintlv (יהיה נחמד אם תגידי לי פעם את השם שלך). ומסתבר שאני אמור עכשיו לספר 7 דברים לא מוכרים עלי.

לפני שאני מתחיל, זה הזמן להפיל את התיק על עוד כמה קורבנות – כדי לא לסבול לבד. יובל, שגיא ו-cupid – ראו עצמכם מנודבים למשימה.

נתחיל…

1. אני בוכה. רק כשאני לבד. פעם בכמה שבועות. פעם אחרונה הייתה השבוע באוטו בדרך הביתה. ראיינו את אחד מאנשי מגן דוד אדום שהגיע לתאונת האוטובוס. בכיתי לא בגלל הטרגדיה, אלא בגלל האומץ והעבודה שהאנשים האלה עושים.
2. אני די רדוד. אין לי כח לסרטי איכות. לא אוהב ספרים עמוקים. לא מוכן ללכת להצגות כבדות. אני אוהב בעיקר ספרי מדע בדיוני (באנגלית, כי זה "נשמע" יותר טוב), ואין לי רף גבוה מדי גם שם.
3. אין לי סבלנות בגרוש. אני מעדיף שלא להחזיק מעלית לשכנים כשאני עולה. בשביל זה, אני עושה כאילו אני מחפש את הכפתור שפותח את הדלת…
4. אני די פחדן. הייתה לי שנים חברה דתיה. לא נפרדתי ממנה למרות שבתוך תוכי ידעתי שצריך. את הצעד עשיתי כשאבא שלי נפטר פשוט כי זה היה קל.
5. אני די נזיר. מעולם לא עישנתי. אפילו לא סיגריה אחת. אני לא שותה אלכוהול. לא נוגע בקפה.תה אני שותה עם חצי כפית סוכר. לא אוהב ללכת לבארים. שונא דיסקוטקים.
6. אני לא זוכר שמות. לפני כמה שנים, היו לי 4 אנשי בדיקות בעבודה. מעל שנה עבדתי איתם ולא הייתי מסוגל לזכור איך קוראים להם. כשרציתי לשלוח אימיילים אליהם, הייתי הולך לחדר שלהם, מסתכל על השמות שרשומים בכניסה לחדר, משנן, חוזר לחדר שלי ושולח את האימייל. המצב לא השתפר מאז בכלל.
7. עקבתי פעם אחרי טלנובלה. בימי האוניברסיטה העליזים, שבתות בצהריים אכלנו אצל סבתא. אחרי הארוחה, היא תמיד ראתה ערוץ 2 – ננו. טלנובלה. לא היה מה לעשות, אז ראיתי. הגעתי למצב שגם כשלא הייתי אצלה ראיתי. עצוב. אני יודע.

אז זהו.

זה לא שנהייתי עצלן (תמיד הייתי).

זה גם לא שלא היה לי זמן (היה גם היה).

זה אפילו לא בגלל שלא היה על מה לכתוב (דווקא היו שני נושאים שדילגתי עליהם).

זה רק בגלל מפלס הנזלת.

בסוף השבוע האחרון, קצת לפניו ועד לרגעים אלה ממש, אני טובע לי ל"הנאתי" באוקינוס של נזלת.

זה החל כמו כל דבר טוב באוצר הקטן שלנו – הילדה החמודה חטפה וירוס. היא נזלה. אנחנו דאגנו. ואז, כשהיא כבר כמעט בסוף, המזימה שלה להדביק אותי עבדה.

הוירוס הזה, או מה שזה לא יהיה, צחק אפילו על התרופות שהבאתי לו במתנה. לא ממש הולך לי לישון בימים האחרונים, ואני באמת לא מנסה להיות פולניה פה. הייתי צריך לוותר על אינטרנט כדי לנסות ולנוח מפטישי הנזלת שדפקו לי במוח מכיוון האף.

עכשיו, לקראת הסוף, נשאר להתמודד עם השאריות – נזלת מגעילה וסמיכה בכל צבעי הקשת, אף מתקלף, שפה עליונה עם אודם טבעי וצבע סיד לבן בפנים. מזל שאני כבר נשוי.

לא מאחל לאף אחד.

שוב טיסה. שוב קצרה. שוב אירופה. הפעם לפריז.

מסתמן בחודשים האחרונים, שכל פעם שאני צריך לטוס שני הילדים שלנו מתחילים לעשות בעיות.

ביום חמישי שעבר, הכלבלב החליט להקיא גרב, שכנראה הוא בלע במשך היום (לא הצלחנו לבצע זיהוי וודאי למקור הגרב. התיק נסגר מחוסר ראיות). מנסיון העבר, זה סימן לפתיחת בטן במידה והוא בלע עוד אחת, או סתם לכמה ימי הקאות.

"אחותו" בחליטה לבשל לנו איזה וירוס. היא מסתובבת כבר יום שלישי ברציפות כשהיא נוזלת מהאף ומהפה ומתלוננת בכל רגע אפשרי.

לא כיף לעזוב ככה את אשתי לבד, אבל לא ממש הייתה לי ברירה.

דאגתי מבעוד מועד ושדרגתי את הכרטיסים כדי שאני אוכל לישון כמו בנאדם בדרך חזרה.

עכשיו בשדה, יש דבר אחד ברור. יש צרפתים בארץ, והם חוזרים הביתה. הם גם משתדלים לעשות את זה במחלקת עסקים. ואם אפשר אז עם צרפתיה. רצוי צעירה מהם בעשור או שניים ובסקלה אחרת של מדד יופי מאיך שהם נראים.

נו טוב… בטח ככה זה גם נראה כשאני טס עם אשתי באקונומי

מי שמכיר, יודע כבר שמתישהו מחר או קצת אחרי, יבוא לו מדד המלונות הנכסף מעיר האורות. תחזיקו אצבעות כדי שיצא ציון גבוה. ההנאה שלי תלויה בזה.