שבוע שעבר היה קצת חורף. עכשיו הוא כבר מאחורינו, אבל תמונות בטח יש!
בגדים חדשים קנינו לילדה כשחזרתי מחו"ל גם בגלל שהיא גדלה וגם בגלל שהגיע החורף. ועכשיו שהחורף כבר כאן, טיולי הבוקר (בשעות לא שפויות) הפכו להיות אופרציה של הוספת שכבות בשילוב שימוש במנשא. מכאן והלאה, ללא מלים (חוץ מאשר: עדי, אחותי, אחלה חותלות!)
יש עוד כמה תמונות כאן.
היום היה היום הראשון בחוג הראשון של חן. נכון – היא כבר הלכה לעיסוי תינוקות, אבל זה היה סדנא (4 פגישות). לקחנו אותה לחוג שחיה. כמו בסדנא, גם הפעם השר לענייני רווחה ותרבות (אשתי היקרה כמובן), חפשה, השוותה ובחרה. הלכנו לתל השומר – אולי בגלל הנוסטלגיה מחדר הלידה ואולי סתם כי זה קרוב.
כמה אובזרבציות ראשונות:
את מרבית שעות היום העברנו בחיפוש אחרי בגדי ים. ב-2 סניפים של שילב, 2 סניפים של סופר פארם וסניף נוסף של ניו-פארם אין אותם. התווכחתי עם המוכרים וניסיתי להסביר להם שנכון שזה חורף, אבל יש בריכות מקורות. כלום לא עזר… ענת התקשרה ליבואן של האגיס בארץ – הוא ידע לומר שיש מחסור זמני (באמת? לא שמנו לב). הודענו שלא נוכל להגיע ואז אמרו לנו שיש להם אחד ספייר.
הלכנו שמחים לחוג. גילינו שהבגד ים הספייר שיש להם הוא לחצי שנה או יותר – זה היה לה כמו פיג'מה.
בכל אופן – הילדה הייתה בשוק אבל נהנתה (כנראה – היא לא בכתה).
המים היו חמים. אני חושב שזה בגלל שהיינו בחוג האחרון. ב-6 הקבוצות לפני זה הילדים בטח דאגו להשתין מספיק כדי שלנו יהיה כבר חם – החיים הטובים.
החצי שעה הזאת היא בעצם 3 שעות, אם מוסיפים את כל הטררם לפני ואחרי, אבל היה שווה – חזרנו עייפים אך רצוצים.
וכן – סבים וסבתות – התמונות נמצאות כאן.
הלכנו היום לסידורים במטרה להחליף את המלתחה של הבת שלנו. זה די מדהים, אבל בגדי תינוקות ושעונים מקולקלים הם אותו הדבר: שעון מקולקל עדיין מצביע על השעה הנכונה פעמיים ביום, ובגדי תינוקות יתאימו לילד שלכם בדיוק פעמיים – כל שאר הזמן או שהם יהיו גדולים מדי או קטנים מדי…
בכל אופן, קפצנו לסידורים בבוקר והשארנו את הקטנה עם הסבא והסבתא שלה (במקום הסרט השבועי אפשר לומר). ענת, אשתי היקרה, החליטה שהגיע הזמן להחליף את נעלי הספורט שלה – קפצנו לחנות ספורט – ככה על הדרך…
מה שמביא אותי למסקנה שנשים זה עם מאד מאד מאד רגיש, עדין ומודע. מודע בעיקר לחוסר נוחות. היא מדדה כמות זוגות שאני מודד בערך ב-5 שנים. היה שם כתום, ורוד, סגול, כחול – והכל הכל נעליים של New Balance. הנעל ההיא לא נוחה, האחרת רחבה מדי, זאת ברבע מידה קטנה מדי ושם הצבע לא מתאים לצבע העיניים של הבת. בשלב שבו התחלתי להתייבש, התחלתי לשחק עם הטלפון…
חלק מהזוגות – אלה הזוגות שעלו לגמר בתוכנית הריאליטי שקיבלתי בחנות.
בדיקה השוואתית במעבדות ענת לגבי הבדלי הנוחות בין צבע כחול לורוד (אשה – הורוד ניצח)
ווידוא מיקום הבהונות בנעל (אפילו העמידו אותי כדי לבדוק מה המצב עם הנעליים שלי)
הנעל הנבחרת. ברור שהיא בורוד וגם הנעל הכי יקרה בחנות.
כמו בכל שופינג, היינו חייבים לסיים בנשנוש.
אני? כשאני נכנס לחנות כדי לקנות נעליים, אחרי 5 דקות ו-2 זוגות אני בחוץ עם המנצח. איכשהו, רוב הגברים הם כאלה, והנשים – הן עושות מכל קנייה עבודת דוקטורט (לפחות רובן).
מסתבר שהכותרת הזאת די אהובה עלי…
חזרתי הביתה אחרי 4 לילות ו-3 ימים מארה"ב – מעט זמן לכל הדעות (אבל בערך 5% מהחיים של הבת שלי באותו הזמן).
מה גיליתי בבית?
האחרון זה הנושא המדאיג. אמא שלי באה לבקר…
היא החליטה מהביקור הקודם שהילדה כבר גדולה מדי לבגדים שלה ושהחורף התחיל (זה היה לפני שהחורף התחיל – למרות הברקים והרעמים שיש עכשיו בחוץ).
אז היא הפכה את הבית שלה ומצאה את השמיכות ששימשו אותי ואת אחותי הקטנה כשהיינו ילדים – והביאה אותם. היא גם הגדילה לעשות והלכה לקנות בגדים – כאלה שבטוח לא יהיו קטנים עליה (כתוב עליהם 18M).
התוצאה? מישהו איבד פרופורציה וזה לא אני 
אפשר לראות כמה הילדה קטנה יחסית לשמיכה שלה – אנחנו פוחדים לאבד אותה. את הבגדים כנראה שנאלץ לשמור לעוד שנה בערך…
אז כולם דואגים. קר בלילה, והילדה אסור לה להתקרר (קונספט פולני ידוע), אז צריך שמיכה עבה – כזאת שתכסה ותחמם אותה טוב טוב. הבעיה היחידה היא שאף אחד לא סיפר לבת שלנו שהיא צריכה לישון מתחת לשמיכה. אז כל בוקר, אנחנו פשוט מוצאים אותה ככה:
לשם העדכון, גיליתי שחזרתי שהיא עדיין טוחנת סימילאק כמו שהכלב שלנו אוכל פרופלאן – היא אפילו לא נושמת בין שלוקים. אולי היא בעצם לברדור ולא תינוקת? והיא ממשיכה לעשות גרעפסים מכל הלב – כאלה שיכולים אפילולהתחרות באלה של אחותי הקטנה.
זהו. אני בשדה התעופה, בדרך לטיסה הראשונה שלי מאז הלידה של הבת שלנו. עבר די הרבה זמן מאז הטיסה האחרונה שלי, ואפשר לומר שבאופן קצת מזוכיסטי אולי אפילו התגעגעתי לזה (נשוי למורה לפילאטיס – צריך קצת מזוכיזם).
אני כאן די ברגשות מעורבים…
שמח
עצוב
ובמסגרת השאלות חסרות המענה, מישהו יכול בבקשה לומר לי למה חרדים שטסים לארה"ב תמיד מגיעים עם ממוצע של 3 מזוודות לאדם, במשקל כולל שעולה על משקל הגוף שלהם? מה הם כבר סוחבים שם? 15 חליפות שחורות???
היום בחדשות השעה 20:00 הופיע אייטם מעניין על מחקרים שקשורים לתינוקות.
המסקנות שלי:
מכאן, ניתן להניח שהיא קיבלה את התכונות הנדרשות: היא תהיה רזה ויפה, אם כי קצת טיפשה (לפחות כמוני). זה מציב אותה במקום מצויין בשביל לחפש ולמצוא בעל עשיר
העתיד שלה כבר מובטח
סבתא שלי אמרה לא מזמן בהקשר לשאלה הזאת שיש אמרה תורכית שאומרת: "3 חודשים, 3 פנים" (או משהו דומה לזה). בכל חודש, הילדה דומה למישהו אחר – פעם לאבא, פעם לאמא ואז – רק לעצמה. בשבועות האחרונים, התחלנו להתלבט בשאלה, ויש כבר כמה מסקנות.
דרך אגב, יש כמה קטעי וידאו קצרים חדשים (רעשים של קומקום חשמלי ואפילו קצת חיוכים) וחבילה של תמונות חדשות… כמעט שכחתי – הורים יקרים, אם אתם רוצים לקבל את התמונות החדשות של הנכדה שלכם ישירות לתיבת הדואר, אתם יכולים פשוט ללחוץ כאן ולהרשם – 
נפלאות האינטרטנט…
אנשים אוהבים מספרים. ישראלים אובססיבים למספרים. לא עשיתי מחקר, אבל זה נראה לי נכון.
אז הפעם, אנחנו בסימן מספרים, ונתחיל בראשון, או יותר נכון בשני – חן בת 2 חודשים…
משום מה, מספרים זה משהו שלרוב מקל עלי לזכור דברים, בייחוד כשהמספרים הם נמוכים יחסית.
ואם כבר מספרים, אז היום היה תורי לקחת את הילדה לטיפת חלב, ובשביל לקבל זריקה. בפעם הראשונה הייתי שם לבד. היה לי תור לשעה 12, ובדיוק 2 דקות לפני התור, חן החליטה להתרכז חזק חזק, לעשות פרצוף של עגבניה ולהתאמץ (בתרגום חופשי – לחרבן). אז ביליתי עוד 10 דקות עם 3 חיתולים ומשהו כמו אינסוף מטליות לחות עד שהילדה התחילה לצרוח כאילו אין אלוהים (הייתה רעבה). אז נכנסתי עם ילדה עצבנית לאחות, שדי התפעלה מהגבר שיודע להחליף חיתול, ואחרי מספר מדידות (המספרים לזה למעלה – 5322, 40 ו-58), הילדה קיבלה זריקה – פשוט כדי שיהיה לה באמת על מה לבכות. ואני? מזיע כולי ישבתי להאכיל את הילדה ונסעתי משם הביתה.
משהו אומר לי שאת המתנה הזאת ליומולדת חודשיים של הילדה היא תכננה מראש עוד מהלידה שלה…
טיולי בוקר אנחנו עושים באופן קבוע. כמעט תמיד בשלישיה – בז', חן ואחד ההורים. היום בבוקר, יצאנו אפילו כל המשפחה (בחמש וחצי בבוקר) והצטרף אלינו זבוב טורדני לכל הטיול. זה גם הזכיר לי שלפני כמה שבועות צילמתי קצת בטיול הבוקר השיגרתי – סתם כדי לשפוך כאן מה עובר לי בראש כל בוקר כשהשמש עולה.
התחלנו ביציאה – הילדה בעגלה, והכלבלב מחובר אליה.
הטיול עצמו הוא פשוט הליכה מסביב לבלוק. זה תמיד מתחיל ביציאה מהבית – וההבנה ששוב אנחנו עומדים לקבל דו"ח על חניה ב-8 בבוקר (צברנו כבר שלושה כאלה מאז נולדה הזאטוטה).
אם יש דבר שהתחיל לעצבן אותי מאז הלידה זה מכוניות שחונות על המדרכה. במקרה הספציפי הזה, עם גלגל אחד באוויר של עגלת הטרקטור שלנו יש אפשרות שאנחנו נעבור.
מי שבחר את הצבע לדו משפחתי הזה היה כנראה קצת חולה באותו היום. מה זה הסגול בחילה הזה??? שלא לדבר שלפי הצבעים על הקיר בתוך הבית, גם בבפנוכו לא עומד להיות סבבה.
המסלול בבוקר עובר גם קצת בשוליים של הכביש – יש לנו טרקטור בתור עגלה ככה שאין בעיה (הבוקר גם האוטובוס שתמיד חונה פה לא נמצא). הבעיה העיקרית? הכלב אוהב לעמוד בדיוק בדרך של העגלה…
מתישהו, אני אאלץ להתקשר לעיריה או למכבי אש בגלל ברז הכיבוי הזה – הוא כבר כמה חודשים מטפטף. משגע אותי שהבעלים של הבית שצמוד אליו לא דואגים לזה כבר.
דרך אגב – אין מספיק מקומות חניה אצלנו בשכונה. זאת גם הסיבה לדוחות חניה שלנו…
הבעלים של הקטנועים אצלנו בשכונה לא יודעים מה קורה… אני במקומם לא הייתי נוגע במנעול הזה מרוב שכלבים סימנו אותו.
הפעם ה"קטנוען" ניצל – הקורבן של הכלב שלנו היה העמוד הבא.
סוף הטיול תמיד עובר ליד פח הזבל הזה, שמראה כמה השכנים שלנו בשכונה (וישראלים בכלל לדעתי) לא ממש דואגים לסביבה שלהם. מה כל כך קשה לכוון ולקלוע לתוך הפח?
אז ככה נראים הבקרים שלו – לפחות בימים שלא לוקחים את הכלב לקייטנה להידרותרפיה.
או אולי סבתות והצקות? בכל אופן, אמא שלי (זאת עם התואר הנכסף סבתא) טסה לחו"ל לטיול מולדת. המשמעות היחידה מעבר להנאה שלה זה שבוע עם פחות שיחות טלפון אצלנו – כבר שיפור במצב.
פעם שעברה שאמא שלי טסה לחו"ל, היא החליטה שלא לשלם על שיחות טלפון (ויאטנם וקמבודיה זה לא בדיוק מקומות זולים לשיחות בינלאומיות) ולכן היא דאגה לשלוח SMSים לי ולאחותי. החלק העצוב הוא שהיא ציפתה שנחזיר לה תשובות… בלי תכנון מוקדם או קביעת אסטרטגיה כוללת, הילדים היקרים שלה לא ממש השתתפו בחגיגה – אנחנו די ויתרנו על לתקשר בטקסט והעדפנו לפעול בשיטת "No news is good news" (פשוט התעלמנו וחיכינו שהיא תחזור). האמא הזאת חזרה מהטיול די עצבנית ולא ממש דיברה איתנו כמה ימים – די ילדותי הייתי אומר ולא מודל לחיקוי טוב לילדים שלה.
אז עכשיו יש לנו קצת שקט, ובנתיים (פחות מ-24 שעות), אין עוד SMSים שדורשים תגובה. נקווה שככה זה יימשך. אין לי כוח לתקתק בטלפון שלי תשובות ארוכות כמו "הכל בסדר" או "כן"…
אני גם מוכן להסתכן ולהתחייב כאן שאני לא אדרוש מהבת שלי להגיב על כאלה הודעות כשאני בחו"ל והכל בסדר. לפחות לא מהרגע שהיא תהיה בגיל 60.