מדד מלונות: שיבא בייבי

מדד המלונות שלי פה  מלווה אותי לאורך הטיסות והמלונות אליהם אני מגיע. הדגש במדד הוא מלונות עבור מי שטס לבד לפגישות עסקיות בחו"ל ולא כדי לנפוש.

שבוע שעבר, נולד לנו הבן החדש והלכנו שוב "לנפוש" בשיבא בייבי (המלונית בתל השומר) כדי להקל את השהות בבית החולים ואת החזרה הביתה. בביקורים שלי בשיבא בייבי מצאתי המון אבות ישובים במסדרונות מחוברים ללפטופים – לפי הריכוז, בכתיבת עוד אימייל לעבודה.

במצב שכזה, לא יכולתי שלא להוסיף את שיבא בייבי למדד כאן, גם אם לא ממש יצא לי להיות שם שוב.

אם יש משהו מיוחד במלון הזה מלבד האחיות שמסתובבות בו והנשים עם הכרסים של לאחר הלידה, זה כמובן העובדה שהמקום הוא פרסומת אחת גדולה: המסדרונות בכניסה למלונית מכילים שלטים של טיפולי נשים למיניהם ושמירת תאי זרע עובריים מחבל הטבור. המלונית עצמה מלאה בתמונות של תינוקות שצולמו בסטודיו ספציפי. ובחדרים, כל פינה שמסתכלים אליה יש עוד חברה מוכרת שמנסה לייצר "פרודקט פלייסמנט". די מעיק.


עמדת ההחתלה בחסות עמינח. המוצצים אוונט. החיתולים פמפרס והאגיס
(וסליחה לכל החברות האחרות שפשוט אני לא זוכר, אבל היו שם ליד עמדת ההחתלה)


וילון אמבט ייחודי של האגיס – בכל מקום בו הישבן שלך חשוף…

ולמדד…

  1. דלת כניסה – 5. אין הפתעות. מפתח פשוט – לא צריך יותר.
  2. נייר טואלט –3. עבור נשים שרק עכשיו עברו טראומה, נייר שיוף לא ממש מספק בשלב הניגובים. חבל.
  3. גודל חדר – 5. סבבה.
  4. תאורה – 4. יש בחדר מספיק. אפילו עבור אורחים. אין שליטה מרכזית.
  5. אינטרנט – 4. יש. בתשלום. קליטה סבבה.
  6. מגהץ – לא ממש רלוונטי במקרה הזה… ואין.
  7. מתאם חשמל – 5. לא צריך. זה בארץ 🙂
  8. ערוצי טלויזיה – 5. הוט – כמו בבית.
  9. מיני בר – 5. אין. אבל יש מטבחון קטן.
  10. כספת – 0. אין.
  11. ארוחת בוקר – 4. ארוחת בוקר סבבה, אבל לא משתווה למלונות בתל-אביב או באילת. היה חסר לי מאפי הגבינה המתוקה של הבוקר.
  12. חדר כושר – 0. מה זה חדר כושר?
  13. אחרים – 3. עדיף ממחלקת יולדות א', אבל לא ממש מלון.

לסיכום: 3.58 במדד המלונות של צחי.

זה לא שם המשפחה שלי…

מי שעוקב כאן מספיק זמן צריך כבר לדעת על התסביך שלי עם השם שלי. אלה שלא מוזמנים לראות גם את התוצאות – הרעיונות של אנשים לשינוי השם שלי.

כמו כל פולניה טובה, במקום לשנות את השם אני מעדיף להתלונן – מה שלא הכין אותי לרגע הזה לפני קצת יותר מחודש שבו לקחנו את הילדה למוזיאון הילדים בחולון (תמונות מהביקור – כאן). מקום מקסים עם בעיה ביזארית של הצורך להזמין מקום מראש בטלפון. אז לנערה הנחמדה (לא ממש, אבל בואו נדמיין ביחד שהיא נחמדה) נתתי את כל הפרטים, כדי שאפשר יהיה להגיע לביקור הנכסף בשבת בבוקר.

לא ציפיתי ששם המשפחה שלי ישובש באופן הזה:

החלק הקשה (לונט) דווקא הלך לה טוב. משום מה, ב"לוי" היא קצת גיהקה. למען הסר ספק: על המקלדת שעכשיו מולכם, "ל" ו-"ד" נמצאות רחוקות מאד זו מזו – תבדקו. אני אחכה. בחושך. לבד.

אחלה שם בשביל פולניה יש לי 🙂

תל השומר: תודה רבה ולא להתראות

נולד לנו בן. חוויה מדהימה. הפעם השניה לא נופלת בעוצה שלה מהלידה הראשונה. רק חבל שחזרנו לתל השומר בשבילה.

אם יש משהו שאני יכול לומר, זה שאנחנו לא מתכוונים להגיע שוב למחלקת היולדות בתל השומר. הספיק לנו. ואם יש דבר שחשוב לי יותר מתמיד עכשיו, זה לוודא שתמיד נרוויח כמשפחה מספיק כסף כדי לא להפגש עם מערכת הבריאות הציבורית – ככל האפשר אנחנו נבחר ללכת לרפואה הפרטית. זה לא בגלל המיכשור החדיש או הכריות הנוחות יותר – זה בגלל היחס.

הגענו לחדר הלידה אתמול בלילה, אחרי ירידת מים. בתל השומר משפצים לקח שני סיבובים עם הרכב וחיפושים לא מעטים כדי למצוא את הכניסה למחלקת היולדות בנסיעה ברכב.

בקבלה לא היה אף אחד. היינו הראשונים בתור, רק שהפקידה לא הייתה שם. עוד רבע שעה.

היא הגיע, נכנסנו, ובצד השני של הקבלה, במקום בו ה"פקידה" השניה אמורה לספק חדר והתחלת בדיקות לקראת לידה – לא היה אף אחד. עוד רבע שעה.

נכנסו לחדר הבדיקות. שאלו את אותן השאלות מהקבלה, והקלידו שוב את הנתונים לעוד מחשב.

הודיעו לנו שאת היולדת הפרטית שהזמנו הם מבטלים – אין את השירות הזה הערב. ולא – לא היה צפוף. למזלנו היה אפילו די ריק.

לפני חדר הלידה, שוב לקבלה, לסט מדבקות חדש. שוב שאלו את אותן שאלות מיותרות שכבר נשאלנו. שוב הקלידו את התשובות למחשב.

עברנו לחדר הלידה. רבע השעה הראשונה עברה על האחות המיילדת בהקלדת כל הנתונים שכבר הוקלדו למחשב שני חדרים משם שוב.

היה יחסית ריק והלידה עברה בסדר. אשתי עברה להתאוששות, ואני עם הילד ומשם הביתה. זאת תהיה השורה ה"חיובית" היחידה כאן.

אשתי עברה למחלקת יולדות. לחדר-מסדרון שלא ניקו אותו. אמא שלה, אחות ראשית בבית חולים אחר הרימה צעקות, אז העבירו אותה לחדר אחר – סביר יותר. לא הייתה בעיה של מקום במחלקה…

השירותים? היו מלוכלכים. טיפות של דם מאחת היולדות הקודמות. לא היה מי שינקה. גם לא היה מי שיעזור לאשתי ללכת לשירותים – האחיות לא נותנות שירות אקסקלוסיבי כזה – מנדבים סיר במקום – ולא עוזרים לתפעל אותו – אפילו לא נשים שמשותקות בחלק הגוף התחתון מהאפידורל.

אז לקחו בדיקת דם במחלקה. כדי לוודא שהברזל לא בנסיגה – הוא התחיל נמוך. שעתיים אחרי זה, עוד אין תוצאות, אבל אחות עצבנית על זה שאנחנו מציקים ומפריעים לה עם שאלות יש. עוד חצי שעה, ואבא שמתחיל להתנהג לאחיות כמו עובדים סורחים (מזל שניהלתי אנשים בעבר), והאחיות "מוכנות" להתאמץ ולהתקשר למעבדה. מסתבר שהמחשב במעבדה תקוע. הדם שם, אבל הוא בכלל לא נבדק. חגיגה.

עוברים למלונית (=שירות אנושי בתשלום עבור אלה שלא רוצים שיתנהגו אליהם כמו פרות במשק). מסתבר שהשתנו הנהלים. הם לא מטפלים בילדים לפני השעה 23:00 – את זה האמא עושה. אין יוצאים מהכלל. ובכלל, עמוס במלונית, אז אין שם לאחיות את הזמן והיכולת לטפל בילדים בכל מקרה (משפט אמיתי שנאמר).

וזה רק ב-24 השעות הראשונות.

אז תודה רבה ולא להתראות לתל השומר. אם אתם כבר שוקלים ללכת למערכת הבריאות הממשלתית כדי ללדת – בילינסון. הוא חדש יותר , וכנראה טוב קצת יותר. אנחנו את הרומן שלנו עם הממשלה והבריאות שהיא מספקת לעדר לציבור כבר סיימנו. מעכשיו, גם לידות אם יהיו, יהיו במערכת הבריאות הפרטית.

ולא. זה לא הנהלים או החוקים. זה לא הצפיפות או חוסר הפרטיות. זה אפילו לא העומס או הטעויות. זה היחס. זה האחיות והעובדים הכבויים שבמחלקת היולדות בתל השומר – אלה שאמורים לטפל ביולדות ומתייחסים אליהן ולמשפחות שלהן כמו מטרד שמפריע להם לבצע את עבודתם.

3,760 גרם: אנחנו עכשיו "משפחה גדולה"

המשפחה הגרעינית שלנו תמיד כללה לפחות 3 נפשות: אשתי, אני והכלב. אח"כ נוספה הילדה שלנו. ואז הכלב המשיך לו וחזרנו להיות משפחה גרעינית שכזו. כמו שהבת שלנו אמרה לפני כמה שבועות "אנחנו נהיה משפחה גדולה".

אז התינוק החדש יצא לאוויר העולם בין הלילה של ה-25 ל-26. הלידה הייתה רק 7 וחצי שעות, במהלכה הבעל מצא את עצמו שוכב על הרצפה עם הרגליים באוויר ומיילדת מודאגת שמתבוננת עליו יותר מעל אשתו שבעוד שניות אחדות צריכה ללחוץ את הלחיצות האחרונות. למה? מיעוט בשתיית מים, לא אכל מספיק, עייפות – תבחרו.

החיים שוב הולכים להשתנות – הפעם ע"י ילדון קטן, שיצא במשקל 3,760 גרם. שוב בלילה. שוב גדול יחסית. בינתיים, אני קרוע בין ילדה חולה בבית עם חום שמסרב לרדת כבר 4 ימים לאמא ותינוק חדש שצריכים להילחם במערכת הבריאות הביזיונית שיש לנו בארץ.

ועכשיו, להשוואה קלה:

מי מהילדים האלה היא חן ביום הלידה ומי הוא התינוק החדש עמית?

תמונות נוספות של הרך הנולד ימצאו את דרכן לכתובת הבאה בימים הקרובים: תמונות של עמית

עכשיו אנחנו משפחה גדולה 🙂

פאזלים

אם יש משהו שהבת שלנו באמת חזקה בו זה פאזלים.

עד לא מזמן, היה לה ספר של פאזלים "נסיכות". 5 פאזלים של 12 חלקים כל אחד. די מהר היא הגיע למצב שהיא מפזרת את כל החלקים (60 במספר) על השולחן בסלון, ותוך 10-15 דקות, מרכיבה לבד את כולם מחדש.

כשאחותי מצאה פאזל רצפה גדול של נסיכות, הייתה התלבטות אם 72 חלקים לילדה בגיל 3 זה משהו שיהיה סביר, אבל אחרי שביקרנו אצל חברים ו-25 חלקים של פאזל דורה שהיא ראתה בפעם הראשונה לא ממש הרשימו אותה, והיא חיברה אותו לבד תוך כמה דקות, ניתן האישור ואחותי – הדודה היקרה – זאת שאחראית ללק בצפורניים – דאגה לנו לפאזל.

נכון להיום, ללא עזרה בכלל (אבל עם הצורך לשבת לידה תוך כדי שהיא מרכיבה את הפאזל), הילדה שלנו גומרת אותו תוך חצי שעה.

מה עושים עכשיו? לגו הילדה לא אוהבת – בשביל זה אני אצטרך לחכות שהבן שלנו יוולד ויגדל קצת. מעבירים אותה ל-150 חלקים? משנים כיוון לתלת-מימד? חוזרים לשחק בבית ברביות???

מתכוננים ללידה

אז הכל כבר מוכן.

היום אפילו קיבלתי הדרכה של איפה נמצא כל דבר – במידה ואשתי תרצה שלא להופיע ללידה ואני אצטרך להתקשר לכל מני אנשים כדי לבשר להם על הלידה (מיילדת, גניקולוגית, מלונית – רק השיננית והספר חסרים).

לפני כמה שבועות, התחלנו בתהליך פינוי מקום בארונות של הבת שלנו בשביל אחיה הקרב ובא. ארזנו את הבגדים שקטנים עליה בקצב מסחרר בשקיות – והופ למחסן של סבתא.

לא ברור בדיוק מה הצורך לשמור עליהם – לבן שלנו כל הוורודים שלה לא ממש יהיו שימושיים – בשבילו הכל יהיה חדש. שוב.

דירת 5 החדרים שלנו נעשית קצת צפופה מדי. אולי הגיע הזמן לעבור?

חותכים בבשר החי

יש לי סרטן העור.

זה לא חדש – זה רבה יותר ישן מהבלוג הזה, הבת שלי ואפילו הקשר שלי עם אשתי.

בגיל 17 פחות או יותר, גיליתי נקודת חן נחמדה בגב – קצת גדולה מהרגיל ולא ממש ישנה – לא זכרתי שהיא שם. אחרי התיידדות קצרה איתה ורומן שנמשך פחות מחודש, הלכתי וסיפרתי להורים. הם לא ראו בקשר האמיץ הזה ביני לבין הנקודה החדשה משהו בריא וישר הלכו איתי לרופא עור. אם יש משהו שאני זוכר מהפגישה הזו, זאת אמא לחוצה מדי ורופא נחמד וסימפטי.

הוא החליט שצריך להסיר ולבדוק וקבע תאריך יעד. הורים שלי לא יכלו לבוא – אני חושב שזה היה בגלל נסיעה לחו"ל או משהו בנאלי אחר, והסתפקתי בלקחת את החברה שלי דאז (=עוד לחוצה) ואחותי הקטנה (=ילדה בת 8 מגניבה שמחפשת ריגושים). החברה נשארה מחוץ לחדר הניתוח לדאוג, ואחותי – ששמרתי עליה – נכנסה יחד איתי. דקירה קטנה, חיתוך עם סכין יפנית וצריבה של הפצע וכל הסיפו הסתיים. אחותי היתה מלאת התרגשות מהתהליך – מעניין אם היא עדיין זוכרת את האירוע.

גילו סרטן. חתכו באותו מקום עוד הרבה – רק כדי להיות בטוחים. והכל נגמר. לשם הפרוצדורה, מאז ועד היום חוררו אותי עוד מספר לא מבוטל של פעמים במקומות מגוונים ושונים (גם בגוף וגם על מפת המדינה). חלקם בניתוחים ולחקם באופן כמעט שגרתי תוך כדי ביקור אצל רופא העור לבדיקה התקופתית.

שבוע שעבר, הלכתי לבדיקה יחסית שגרתית אצל אותו הרופא. אני עדיין נוסע לאשדוד פעם בחצי שנה כדי שהוא יסתכל לי על הנקודות. לא רק בגלל שהוא טוב – הוא פשוט רופא נחמד מדי. ג'ולה קטנה מתחת לעור קרוב לנקודה הסרטנית המקורית צדה את עיניו, ולאחר כבוד התבקשתי למצוא לי מנתח בהקדם.

בהקדם כלל ניתוח פרטי ברמת אביב (יש בתוך הקניון "בית חולים" פרטי) אצל מנתח שמתעסק בעיקר עם הגדלות חזה ושיפוצי אף.

זה לא היה האשפוז הראשון שלי. יותר קרוב לרביעי או לחמישי – אבל מי סופר. משהו בכל זאת היה שונה. פסטורלי ללכת לבית חולים באמצע יום עבודה ולהזיז כמה פגישות לשעה מאוחרת יותר באותו היום פשוט כי צריך לעבור איזה ניתוח. מוזר קצת יותר ללכת לבד.

בניתוח הראשון הייתה איתי אחותי – אני אשמח לקחת אותה איתי לכל מאורע מלחיץ – יש לה שלווה שכזו שלא ניתן למצוא בכל מקום, שלווה שגובלת באדישות שמאוד מתאימה למעמד של ניתוח.

בניתוח השני אמא שלי הייתה – זה של ההרחבה של המקורי.

בניתוח שבו חוררו לי את כל הגב היו בת הדוד שלי ואחד מהחברים הקרובים אלי ביותר – גבי. הצלה משמים היו השניים האלה.

בניתוח נוסף לפני כמה שנים באה אשתי – לחוצה כמעט כמו אמא שלי.

בזה האחרון של שבוע שעבר – הלכתי לבד. לא ממש הבנתי את הבדידות הזו עד לרגע שבו הפנו אותי לחדר "התאוששות" ונתנו לי "בגדים" לניתוח. הייתי צריך להחליף את הבגדים לבד ולקחת את התיק איתי לכל מקום.


אני, בתלבושת אחידה של בית חולים


נעלי ההתעמלות של חדר הניתוח

להכנס לבד לחדר הניתוח. בלי שאף אחד באמת ידע שאתה שם. לא נעים.

נעים עוד פחות לחזור ולהחליף לבד את הבגדים עם תפרים ותחבושת ענק על הגב.

עכשיו אחרי, כשהכל מגרד שם בחיבורים, כל מה שנשאר זה לחכות עוד שבועיים – עד לתוצאות האמת. מעניין אם התוצאות יגיעו לפני או אחרי הלידה של הבן החדש שלנו.

ניסויים בבני אדם: נקניק שוקולד

הנה מתכון ישן ומנצח לפעמים שבהם מגיעים אורחים וצריך משהו זריז.

מדובר בנקניק שוקולד שמצאתי באחד מספרי הבישול שלי ואימצתי אותו בחום. הוא בא לעזרתי פעמיים השבוע, והתבקשתי לתת את המתכון – אז הנה הוא, בגרסת הילדה המבשלת.

מצרכים

  • 250 גרם ביסקוויטים
  • 1/4 כוס יין אדום
  • 100 גרם חמאה
  • 1/2 כוס סוכר
  • 2 כפות קקאו
  • 1 חלמון

לעבודה…

מועכים את הביסקוויטים בקערה – לא עד הסוף כדי שישאירו סימנים נחמדים בנקניק. מוסיפים להם את היין ומערבבים.

בסיר קטן ממיסים את כל שאר החומרים וכשהתערובת אחידה, שופכים על הביסקויטים ומערבבים.

מניחים את העיסה על נייר אלומיניום ועוטפים את העיסה לצורה של גליל. מעבירים למקפיא עד להגשה.

זהו…

אפשר גם לעשות עם אותה העיסה כדורי שוקולד ולצפות בקוקוס או סוכריות קטנות. אפשר גם להוסיף מעט חלב, להחליף את החמאה למרגרינה בטעם חמאה, להוסיף אגוזים לעיסה או צימוקים. בקיצור – תתפרעו.

שנה בלי כלב

עברה שנה מאז נפרדנו מהכלב שלנו.

על הלפטופ שלי בעבודה, רצות להן תמונות ברקע באופן לא רצוני. הן נבחרות להן לבדן. כל יום יוצא לי לראות את בז' – הכלב שהיה ולהזכר עוד פעם.

אחרי שחזרתי מביקורי גטאות ומשרפות בפולין, בחסות מדינת ישראל ומשרד החינוך – בכל פעם שרציתי להיות רציני קצת יותר ולהפסיק לצחוק, או פשוט להיות עצוב, הייתי צריך פשוט להוציא מקופסה במוח את תמונות הנעליים של מיידנק וזה די היה מסדר אותי. בשנה האחרונה, זה התחלף בפרווה של בז' ובריח שלה.

לאחרונה, עם שיפוץ הבית, אשתי הודיע לי חגיגית שצריך "לתקן" את שואב האבק, כי הוא עושה רעש אבל לא שואב. אז פתחתי אותו מכל הכיוונים וניקיתי. הריח שיצא ממנו היה חזק במיוחד – כזה של הכלב שלנו והפרווה שלו. כל הרגשות עלו שוב תוך כדי הניקיון. שונא לנקות. אבל הפעם, הייתי מוכן לנקות את השואב הזה פעם בשבוע אם לא כל יום – רק שישמור את הריח הזה כשבאים לנקות אותו.

את הכלב שלנו החלטנו לקבור אצל אנשים שאהבו אותו ודאגו לו. שהיו איתו לאורך שורת הבעיות שהיו לו במשך השנים (בעיקר בליעת גרביים לא מוסברת). המשכנו את החיים. תלינו שלט חדש על דלת הבית והשארנו גם על השלט את השם שמתנוסס גם על הבלוג הזה: משפחת בז'. זה חלק מהזהות שלנו כתא משפחתי – כזה שהתחיל את דרכו כ-3 נפשות, הפך ל-4 כשנולדה הילדה, קטן חזרה ל-3 לפני כשנה ועומד בשבועות הקרובים לעלות שוב ל-4.

שנה עברה. ואני עדיין רוצה ללטף אותו.

11 שנות נישואים

זה נראה שלאחרונה היכולת שלנו לחגוג יום נישואים לא ממש קיימות.

שנה שעבה זה היה הכלב שלנו ש"מנע" מאיתנו את זה, והשנה הייתי צריך לטוס עוד פעם אחת אחרונה לפני הלידה. אז אני במזרח. שוב. והיום יום הנישואים שלנו.

11 שנה. איפשהו אחרי כמה שנים הפסקתי לספור. עכשיו, זה מצריך לעשות חישובים בראש כדי להגיע למספר.

ובכל זאת, אם יש משהו שאשתי אוהבת, זה גילויי חיבה פומביים.

אז מזל טוב. לעוד הרבה שנים יחד.

נתראה בסופ"ש 🙂