אם יש רגע שבו ברור באופן חד משמעי עד כמה משתנים החיים כשבאים ילדים לעולם אז זה כשהם ממש חולים.

שבוע שעבר, הבת שלנו חטפה דלקת עיניים חריפה. מאז, היא ראתה 3 רופאי עיניים ופעמיים את רופא הילדים. עברה 2 סוגי טיפות עיניים (עם השלישית נתחיל הערב). כמויות הקמומיל שהעיניים שלה שתו עצומות.

את העיניים היפות שלה היא החליטה לסגור ביום חמישי בבוקר. ולא לפתוח. לא ביום חמישי. לא ביום שישי. לא ביום שבת. בכל יום שעבר, שמחת החיים שלה ירדה עוד קצת. מדבקות חדשות, צעצועים מתנה, הצגה עם סבתא ואפילו לק עם פרחים וורודים על כל אצבעות הידיים לא גרמו לה לפתוח את העיניים.

הבת שלנו, היום בבוקר עם עיניים סגורות

בסוףף, יעוץ טלפוני קצר עם מישהי שמייעצת להורים על גידול ילדים עשתה את העבודה. הטלנו סנקציות וקווים אדומים ברורים ועד הצהריים היא פתחה את העיניים שלה.

מיד ראו שינוי – האור חזר לבית: הריצות, הקפיצות, הקידוחים במח של יותר מדי מילים ברצף. מדהים כמה שילדים מביאים שמחה. שמים לזה לב רק כשהיא נעלמת.

בכניסה לרופא העיניים הערב

אז יש לנו עוד כמה ימים איתה בבית – טיפות עיניים, מי מלח, שטיפות עיניים. לא סבבה, אבל עכשיו כשהיא שמחה, הכל כבר בסדר 🙂

ביום שישי שעבר, עצרנו את הטירוף שאוחז אותנו כאן מאז הלידה והרמנו מסיבת ברית.

לבת שלנו לא עשינו דבר כשהיא נולדה, אבל הפעם המצב הוא שונה. למה? כי יש לנו ילדה בת 3, ומסיבה לבן החדש זה בעצם מסיבה בשבילה.

תפסנו שישי צהריים בבאר של סבא. סגרנו עם חברת קמבו לכמה מתנפחים, ג'ימבורי קטן ועוד כמה אטרקציות לילדים. צלם. ודי ג'י – אשתי חייבת לרקוד בכל הזדמנות.

למרות שהגענו כולנו חולים – היה כיף. הבת שלנו חזרה הביתה וביקשה שוב ללכת לברית.

התמונות – כאן.

כבר מזמן אמרו לנו שתינוקות אפשר להרגיע עם קשירה "מיוחדת". משהו שמצמיד להם את הידיים והרגליים לגוף ככה שכשהם מזיזים אותם במהירות כשהם עדיין לא שולטים בגפיים זה לא יפחיד אותם, יעיר אותם… ויגרום לזה שהם יבכו.

אז היה המתכון שלי לקשירה הזו – לעטוף את הילד מסביב עם השמיכה הורודה של אחותו ככה שהמשקל שלו ילחץ על השמיכה והוא לא יוכל להוציא אותה.

התוצאה: שרימפ יחסית גדול.

השבוע היה שבוע מחלות.

התינוק מנוזל כבר מעל שבוע – לא סבבה בלילה, ובטח שלא סבבה לקראת מסיבת הברית שהייתה אתמול.

אמא של התינוק הייתה עם שפעת

ואז האבא שלו היה עם שפעת, והגיע חולה למסיבת הברית.

והאחות שלו? לה היה דלקת עיניים.

אז מה עושים עם דלקת עיניים? קומפרסים של קמומיל.

לא פלא שאני לא מסוגל לשתות את התה הזה – הוא מזכיר לי עיניים קצת יותר מדי.

לפני מספר חודשים עלה פה מתכון נקניק השוקולד.

מאז הוא הפך אצלנו לכדורי שוקולד – בעיקר בגלל הילדה.

השינוי היחיד הוא התוספת של סוכריות… וכמובן החיוך 🙂

כבר כמעט שבועיים עברו ואפשר לומר שמירוץ החימוש נמצא כאן בעיצומו.

עם הבת שלנו העניינים היו די ברורים: 6-8 האכלות ליום, בכל אחת החלפת חיתול, יוצא חבילה לשבוע פחות או יותר.

עם הבן? 10-12 האכלות ליום (הוא לא הילד הכי יציב שיש), בכל פעם בין 1 ל-5 חיתולים. לפני כמה לילות, הוא חיסל לי 5 חיתולים בהחתלה. על כל אחד חדש הוציא עוד קצת קקי, ובאחרון – השפריץ על כל החדר.

אני מוצא את עצמי כל יומיים שלושה הולך לקנות עוד חבילה של חיתולים לילד.

בינתיים, הוא עוד על חיתולי newborn, כאלה שמגיעים בחבילות של 42, עם כותנה אורגנית (אין משהו אחר בהאגיס). אנחנו מחכים לרגע שהוא יעלה מספר ונוכל לעבור לחיתולים הרגילים – אלה שחן הייתה איתם:

אז הוא משפריץ בקשת לכל כיוון. סדינים, בגדים, מיטות, כסא, קיר – הכל כבר נפגע באופן כזה או אחר. ואנחנו מכינים את החיתולים והמגבונים הלחים. כל אחד והנשק שלו.

מבחינתו, נשק יום הדין זה ללא ספק קקי – עדיף בצורה שלשולית עם ריח של גז חרדל. מבחינתנו, הנשק הלא קונבנציונלי היחיד שמצאנו זה יין הפטישים שנתן לו המוהל – דפק לו את ראש לכמה שעות טובות של שקט.

הפוסט הזה הוא פוסט התרברבות על הבת הכשרונית. מי שאין לו סבלנות – שיעבור הלאה.

זה שהבת שלנו טובה בפאזלים כבר רשמתי כאן. אז עכשיו אחרי שאחיה נולד, הבאנו שוב את המטפלת שהייתה לה כדי שתדאג גם לאחיה. אחרי שנה בגלות, שבה המטפלת שלנו טיפלה בילדים של אשה זרה אחרת, היא חזרה והביאה איתה משחק חדש עבור החמודה שלנו – משהו שדורש מחשבה, וכמובן – לא לגילה עדיין.

אז רעות, המטפלת שלנו, ישבה איתה בסבלנות ושחקה קצת – לימדה אותה את הפרנציפ – איך צריך לסדר את הקוביות לפי הספר, להניח את האביר והנסיכה, ולנסות להוסיף את הקוביות המותרות באותו השלב כדי שהאביר יוכל להגיע אל הנסיכה.

אתמול, הבת שלנו ביקשה ממני לשחק איתה את זה. מסתבר שגם כאן היא הפגינה יכולות מרשימות. אחרי 17 שלבים הייתי צריך לעצור אותה כדי שתתארגן לישון – ראש יש לילדה. עכשיו צריך לחשוב איזה עוד משחקים להביא לה כדי שתפעיל אותו.

* למשחק קוראים "נסיך ונסיכה" והוא מוצלח ומומלץ מאד. לחברה שמייבאת אותו לארץ קוראים FoxMind ונראה שיש להם עוד כמה משחקים מבטיחים שכאלה. בטוח שננסה עוד כמה מהסדרה שלהם.

ואני עדיין לא בטוח למה.

לא הסיבות ה"בריאותיות" ולא הדתיות מספקות אותי.

לילד שלום. גם להורים שלו.

הבן שלנו טרח להביע את דעתו בנושא לאחר הברית ולטווח את המוהל (ואשתו) בשפריץ מדוייק. יש כבוד.

עכשיו צריך להתארגן על מסיבת ברית ולחפש לוקיישן מתאים.

תמונות כאן.

לעשות ברית או לא לעשות?

אחרי 8 ימים, או כשזה יוצא נוח?

באולם? במסעדה? בגן ארועים? במרפאה?

מוהל או רופא?

רק ההורים או גם המשפחה המצומצמת? משפחה מורחבת אולי? חברים גם? מכרים? חוג מורחב של אלה שנזמין לחתונה?

יותר מדי שאלות אחרי לידה של בן. רק התחלנו להתרגל לצעצוע החדש וכבר גילינו שוב ששינה לא תהיה לנו בקרוב. ואז מגיע ההתעסקות הזאת עם הברית. זה נראה שלכל אחד יש דעה בנושא ואיזשהו אינטרס. שיעשה כי כולם עושים, כי ככה חייבים. שלא יעשה כי זה ברברי ואנחנו נאורים עכשיו. רק לא באולם כי זה בכל זאת ניתוח. שזה יהיה מוהל שהוא רב – הם יודעים הכי טוב לחתוך. שיבואו הרבה אנשים – שיהיה לנו מניין. מה, לא יהיה סנדק? לא שמעתם על כל מקרי הזוועות של תינוקות שחתכו להם וזה הסתבך?

אז מחר תורנו. היום הגדול של החיתוך הקטן.

נקווה שיעבור. ממילא אני לא מבין את החשיבות של הדבר, מלבד לא להיות שונים. עצוב.

לאורך השנים קראתי הרבה ספרי מדע בדיוני – אני עדיין קורא אותם. הבעיה היא כל התהליך: אני רוכש אותם דרך Amazon באינטרנט, שולח אותם לארץ בעלות משלוח גבוהה, מוסיף מיסים בארץ; או שולח אותם למשרד החברה בחו"ל ומחכה שמישהו יעברו ויביא לי את הספרים.

לא אחת קרה שנתקעתי בלי ספרים לקרוא בטיסות פשוט כי המשלוח עוד לא הגיע.

והיום, אחרי יותר מעשור של קריאה, הבית שלנו עמוס בספרים.

אחד מ-5 חלקים של 2 ספריות שמפוצצות בספרים, קלסרים מהאוניברסיטה וסתם שטויות.

ביום ההולדת שלי השנה, ביליתי קצת זמן מול Amazon בחיפוש אחרי ספרים – בייחוד אחרי שקיבלתי קופון או שנים… מצאתי את עצמי בוחר כמעט 20 ספרים בעלות של 180 דולר, ובתוספת של 80 דולר נוספים משלוח – לפני מיסים.

ואז ויתרתי.

החלטתי במקום לפנק את עצמי בקינדל:

ולא – לא רציתי אייפד – אין לי שום צורך בצעצוע שמתאים לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז – רק רציתי לקרוא. בבית. בדרך. בטיסות לחו"ל.

ולפני שבוע הוא הגיע. הוא מזכיר קצת גאג'טים של לפני עשור או שניים, אבל הוא עובד מצויין. יצאתי מאד מרוצה. כל שנותר הוא לקנות מספיק ספרים.

בינתיים יש לי עליו ספר אחד, וכל מסמך שאני צריך לקרוא – אני "שולח" אליו במייל וקורא בו במקום להדפיס או לקרוא על המסך – זה נח יותר. הרבה יותר.

היום, וכנראה גם מחר, נהיה עסוקים כאן בפינוי כל הספרים והשטויות שצברנו – חלק ילך לזריקה לפח המחזור והרבה מהשאר כבר מצא את דרכו לספריה העירונית של גבעת שמואל.

את מקומם של כל הספרים האלה ימלאו כנראה הצעצועים של חן, כדי לפנות מקום אצלה לבגדים של עמית.

קידמה.