אם יש רגע שבו ברור באופן חד משמעי עד כמה משתנים החיים כשבאים ילדים לעולם אז זה כשהם ממש חולים.

שבוע שעבר, הבת שלנו חטפה דלקת עיניים חריפה. מאז, היא ראתה 3 רופאי עיניים ופעמיים את רופא הילדים. עברה 2 סוגי טיפות עיניים (עם השלישית נתחיל הערב). כמויות הקמומיל שהעיניים שלה שתו עצומות.

את העיניים היפות שלה היא החליטה לסגור ביום חמישי בבוקר. ולא לפתוח. לא ביום חמישי. לא ביום שישי. לא ביום שבת. בכל יום שעבר, שמחת החיים שלה ירדה עוד קצת. מדבקות חדשות, צעצועים מתנה, הצגה עם סבתא ואפילו לק עם פרחים וורודים על כל אצבעות הידיים לא גרמו לה לפתוח את העיניים.

הבת שלנו, היום בבוקר עם עיניים סגורות

בסוףף, יעוץ טלפוני קצר עם מישהי שמייעצת להורים על גידול ילדים עשתה את העבודה. הטלנו סנקציות וקווים אדומים ברורים ועד הצהריים היא פתחה את העיניים שלה.

מיד ראו שינוי – האור חזר לבית: הריצות, הקפיצות, הקידוחים במח של יותר מדי מילים ברצף. מדהים כמה שילדים מביאים שמחה. שמים לזה לב רק כשהיא נעלמת.

בכניסה לרופא העיניים הערב

אז יש לנו עוד כמה ימים איתה בבית – טיפות עיניים, מי מלח, שטיפות עיניים. לא סבבה, אבל עכשיו כשהיא שמחה, הכל כבר בסדר 🙂