השבועיים של החופש הגדול עומדים להסתיים. מה נעשה כשהילדה תהיה בבית הספר ויהיה מדובר בחודשיים – אין לי מושג. הספקנו לעשות איתה הכל וכלום בו זמנית.

לפני כמה ימים, ארזתי את הילדה ולקחתי אותה לדיזינגוף סנטר, לפגוש את "דודה עדי" ולהסתובב קצת בקניון.

היא הייתה צריכה כבר נעלי קרוס חדשים – התחילה להתלונן שאלה שיש לה לוחצות על הרגל. אחרי ארוחת בוקר בקניון, נכנסנו לחנות קרוקס וחיפשנו. מסתבר שהילדה נמצאת עכשיו "בין מידות". יש לה מידה 9, והיום הנעליים של קרוקס מגיעים או 8-9 או 10-11. הפתעה – 8-9 משאיר אותנו באותו המצב והגדולות יותר – היא שוחה בהן. הוחלט לחכות קצת עם הנעליים.

חן צדה בעיניה זוג אחר של נעלי קרוקס – מאלה ה"יפות" ליציאה. היא החליטה בלי להתבלבל שהיא רוצה אותן. נעלי בובה סגולות, עם 3 חורים של קרוקס מקדימה, כשבאחד מהם יש "יהלום".

אז שילמנו את ה-200 ש"ח שהן עלו, אחרי הצטרפות למועדון והנחה משמעותית – הקרוקס האלה די יקרות בשביל חתיכת פלסטיק.

בכל אופן, ההחלטה המיידית של הילדה היה ללכת עם הנעליים החדשות בשבת להצגה עם סבתא.

כשדודה עדי התפתנתה, היינו כבר אצלה בחנות. שאלתי את הילדה אם בא לה שדודה עדי תעשה לה לק על הציפורניים. התשובה החד משמעית הייתה "כן".

אז יש לק, ויש אפילו פרחים עדינים.

חן הייתה ממושמעת מאד – לא נגעה בציפורניים כדי שהלק יתייבש (גם יומיים אחרי). ביקשה שאני אגרד לה בראש כדי לא לגעת עם האצבעות. היום – כמעט שבוע אחרי, היא עדיין שואלת אם הפרח ירד כשהיא תשטוף את הידיים או תעשה אמבטיה.

גידלנו גברת בבית. ילדה אמיתית עם כל הגינונים. כל התכנונים על ילדה שלא תהיה דבוקה לצבע ורוד לא ממש עבדו – הבת שלנו אוהבת בגדים ורודים, נעליים ורודות, גלידה ורודה בטעם תות ורוצה לעלות על אוטובוס ורוד.

מגונדרת 🙂