יש לי סרטן העור.

זה לא חדש – זה רבה יותר ישן מהבלוג הזה, הבת שלי ואפילו הקשר שלי עם אשתי.

בגיל 17 פחות או יותר, גיליתי נקודת חן נחמדה בגב – קצת גדולה מהרגיל ולא ממש ישנה – לא זכרתי שהיא שם. אחרי התיידדות קצרה איתה ורומן שנמשך פחות מחודש, הלכתי וסיפרתי להורים. הם לא ראו בקשר האמיץ הזה ביני לבין הנקודה החדשה משהו בריא וישר הלכו איתי לרופא עור. אם יש משהו שאני זוכר מהפגישה הזו, זאת אמא לחוצה מדי ורופא נחמד וסימפטי.

הוא החליט שצריך להסיר ולבדוק וקבע תאריך יעד. הורים שלי לא יכלו לבוא – אני חושב שזה היה בגלל נסיעה לחו"ל או משהו בנאלי אחר, והסתפקתי בלקחת את החברה שלי דאז (=עוד לחוצה) ואחותי הקטנה (=ילדה בת 8 מגניבה שמחפשת ריגושים). החברה נשארה מחוץ לחדר הניתוח לדאוג, ואחותי – ששמרתי עליה – נכנסה יחד איתי. דקירה קטנה, חיתוך עם סכין יפנית וצריבה של הפצע וכל הסיפו הסתיים. אחותי היתה מלאת התרגשות מהתהליך – מעניין אם היא עדיין זוכרת את האירוע.

גילו סרטן. חתכו באותו מקום עוד הרבה – רק כדי להיות בטוחים. והכל נגמר. לשם הפרוצדורה, מאז ועד היום חוררו אותי עוד מספר לא מבוטל של פעמים במקומות מגוונים ושונים (גם בגוף וגם על מפת המדינה). חלקם בניתוחים ולחקם באופן כמעט שגרתי תוך כדי ביקור אצל רופא העור לבדיקה התקופתית.

שבוע שעבר, הלכתי לבדיקה יחסית שגרתית אצל אותו הרופא. אני עדיין נוסע לאשדוד פעם בחצי שנה כדי שהוא יסתכל לי על הנקודות. לא רק בגלל שהוא טוב – הוא פשוט רופא נחמד מדי. ג'ולה קטנה מתחת לעור קרוב לנקודה הסרטנית המקורית צדה את עיניו, ולאחר כבוד התבקשתי למצוא לי מנתח בהקדם.

בהקדם כלל ניתוח פרטי ברמת אביב (יש בתוך הקניון "בית חולים" פרטי) אצל מנתח שמתעסק בעיקר עם הגדלות חזה ושיפוצי אף.

זה לא היה האשפוז הראשון שלי. יותר קרוב לרביעי או לחמישי – אבל מי סופר. משהו בכל זאת היה שונה. פסטורלי ללכת לבית חולים באמצע יום עבודה ולהזיז כמה פגישות לשעה מאוחרת יותר באותו היום פשוט כי צריך לעבור איזה ניתוח. מוזר קצת יותר ללכת לבד.

בניתוח הראשון הייתה איתי אחותי – אני אשמח לקחת אותה איתי לכל מאורע מלחיץ – יש לה שלווה שכזו שלא ניתן למצוא בכל מקום, שלווה שגובלת באדישות שמאוד מתאימה למעמד של ניתוח.

בניתוח השני אמא שלי הייתה – זה של ההרחבה של המקורי.

בניתוח שבו חוררו לי את כל הגב היו בת הדוד שלי ואחד מהחברים הקרובים אלי ביותר – גבי. הצלה משמים היו השניים האלה.

בניתוח נוסף לפני כמה שנים באה אשתי – לחוצה כמעט כמו אמא שלי.

בזה האחרון של שבוע שעבר – הלכתי לבד. לא ממש הבנתי את הבדידות הזו עד לרגע שבו הפנו אותי לחדר "התאוששות" ונתנו לי "בגדים" לניתוח. הייתי צריך להחליף את הבגדים לבד ולקחת את התיק איתי לכל מקום.

אני, בתלבושת אחידה של בית חולים

נעלי ההתעמלות של חדר הניתוח

להכנס לבד לחדר הניתוח. בלי שאף אחד באמת ידע שאתה שם. לא נעים.

נעים עוד פחות לחזור ולהחליף לבד את הבגדים עם תפרים ותחבושת ענק על הגב.

עכשיו אחרי, כשהכל מגרד שם בחיבורים, כל מה שנשאר זה לחכות עוד שבועיים – עד לתוצאות האמת. מעניין אם התוצאות יגיעו לפני או אחרי הלידה של הבן החדש שלנו.