• מרדויז'ן נפרדתי כבר לפני חודש-חודשיים. לא היו פרפרים בבטן או התרגשות רבה לקראת יום העזיבה
• ובכל זאת – "דקות התהילה" שלי במהלך השתיה – עם מילות הפרידה שלי והשבחים של אחרים עדיין ריגשו
• אנשים העריכו אותי יותר מששיערתי. חשבתי שהשפעתי על קומץ אנשים שרדיתי בהם לאורך השנים, אבל היו הרבה שלא ידעתי כלל שנגעתי בחייהם וגיליתי שגרמתי להם לשינוי
• תמיד אמרתי שהאגו שלי מספיק גדול כדי שאני לא אצטרך להשתמש בו יותר מדי. בספר שקראתי שבוע שעבר (מומלץ בחום), הסופר ממליץ תמיד להיכנס לפגישה בהרגשה שאתה האדם הכי טיפש בחדר. אני צריך להיות האדם הכי טיפש בחדר – זאת התכנית העיקרית לשנת 2012
• תהיה חסרה לי המשפחה המורחבת הזאת שהייתי חלק ממנה 13 שנה…

את הבלוג הזה התחלתי לפני שנים כדי לעדכן את המשפחה במתרחש אצלנו לקראת לידת ביתנו הבכורה וגם כדי להכין אותי לשאלה "האם אני מסוגל להרים בלוג ארגוני?"

משם המשכתי והקמתי את הבלוג ברדויז'ן – זה שבימים טובים היו בו 10 פוסטים בחודש עם מעל 10,000 כניסות. עכשיו כשאני עוזב, אין לי ממש איפה עוד לכתוב, ובאופן מסויים זה יהיה חסר לי.

ברור לי שבמקום העבודה החדש, לכשאבחר אותו, אני אכתוב, אבל רציתי הפעם מקום שישאר איתי תמיד. שיהיה שלי ולא של מקום העבודה בלבד.

אז פתחתי בלוג חדש באנגלית, שמתעסק בעיקר בטכנולוגיה וקצת בנושאים אחרים. אתם מוזמנים לבדוק אותו אם מתאים לכם אנגלית וטכנולוגיה.

או יותר נכון קישואים עם אורז.

את המתכון הזה למדתי מהמטפלת של סבתא שלי.

זה טעים בצורה יוצאת דופן, אבל הכמות יוצאת קטנה בצורה מאכזבת. שימו לב: מנסיון שלי, לעשות כמות כפולה יוצא איכשהו פחות טעים.

מצרכים

• חצי בצל לבן, קצוץ דק
• 5 קישואים בינוניים
• 2 וחצי עגבניות
• חצי כוס אורז לבן
• מלח, פלפל ומעט אבקת מרק

לעבודה…

מכינים מהעגבניות רסק בלי הקליפה. סבתא שלי חותכת אותן באמצע וכל חצי מגררת בפומפיה.

את הקישואים מקלפים עם סכין (מהקליפות אפשר להכין מנה בפני עצמה) וחותכים לקוביות בגודל של 1/2 ס"מ עד 1 ס"מ.

בסיר לא גדול מטגנים את הבצל על כף שמן. כשהוא זהוב, שופכים מעליו את העגבניות מבלי לערבב. מעל העגבניות שופכים את הקישואים – שוב – לא מערבבים. סוגרים את הסיר עם מכסה ומבשלים כשזה מבעבע על אש נמוכה/בינונית. בינתיים משרים את האורז הלבן במים.

איך יודעים שהקישואים מוכנים? מנסים לחצות אותם עם מזלג – אם הם נחצים בקלות ואפילו מתפרקים – אז אפשר להמשיך. זה לוקח בין חצי שעה לשעה וחצי.

מתבלים את כל העסק, מסלקים את המים מהאורז המושרה ומוסיפים את האורז לסיר. עכשיו כבר אפשר לערבב את הכל. מבשלים עוד רבע שעה וזה מוכן.

* אמא, יהודה – אם אתם יודעים את השם המדוייק של המנה הזאת בתורכית, אתם מוזמנים לרשום אותו בתגובות…

לפני כשבועיים סבתא שלי נפטרה. כל שנותר הם זכרונות מתוקים. מתוקים בייחוד בשל האוכל: אם זה מקרוני, או סתם אורז לבן, כרעיים מבושלים – כל דבר היה לו טעם מיוחד. על הממולאים והמוסקה שלה אין מה לדבר – כשהם היו על השולחן לא הייתי מסוגל להפסיק ולאכול מהם.

לפני כמה שנים, הלכתי פעם לסבתא שלי כדי ללמוד להכין ממולאים. היומרה. עמדי איתה במטבח בית אמא, עם העיניים הבוחנות והחודרות של סבתא שלי. אני זוכר את המבט הביקורתי והנוקב על הדרך שבה אני מקלף את החצילים – הרגשתי פתטי. מספר המרכיבים במנה לא גדול, אבל העבודה וההשקעה הדרושים הם אינסופיים. ניסיתי כמה פעמים לשחזר את המתכון. להכין אותו. אבל התוצאות לא מתקרבות למקור. הם מזכירות אותו כמו חלום שנשכח כשקמים בבוקר והוא נמצא לו ממש מעבר ליכולת הריכוז.

במהלך השבעה, המטפלת של סבתי הייתה שם. דאגה לסדר ולנקיון, אירחה כשהיית בסביבה והכינה אוכל ליושבים. בשנים האחרונות, סבתא שלי הכינה איתה את האוכל – לימדה וגידלה אותה. אז כשהיא הכינה במטבח אורז עם קישואים מיד עמדתי להתבונן. אחרי כ-17 שנות בישול, אני חושב שהייתי כבר מוכן. מוכן כדי להיות מסוגל לראות מתכון בהתהוות ולהכיל אותו – את המרכיבים, אופן ההכנה, אבל בעיקר את הניואנסים – כל הדברים הקטנים שלא נאמרים – אלה שעושים את המתכון. ראיתי את המטפלת עומדת ובכל פעם מגייסת המון ריכוז בשביל הבישול. המתכונים של סבתא שלי פשוטים להפליא: כמות קטנה של מצרכים ותיבול סטנדרטי. אבל הם גם קשים בטירוף: חמקמקים כשמנסים להכין את הטעם המיוחד כל כך שזועק סבתא.

עברו חודשיים. הכנתי את המתכון הזה כבר פעמיים והיום הנסיון השלישי. כדי לא לשכוח (אני כבר בדרך לשם), אני ארשום את המתכון הזה כאן, בפוסט נפרד. ואחריו אני אוסיף את מתכון קליפות הקישואים.

אם רק הייתי חכם יותר הייתי מבלה עם סבתא שלי במטבח יותר בשנים האחרונות.

לזכותו יאמר שהוא מאז עבר להשתמש הרבה יותר בידיים והמוטוריקה שלו באופן כללי מדהימה. לפעמים לא ברור איך הוא מסוגל בגילו לעשות את הדברים שהוא עושה.

בן מקסים יש לנו. אבל קצת יותר מדי… אקטיבי.

לא פלא שלפני חצי שנה בערך צילמתי אותו בבית הכלא

* לכל אלה שחושבים שהפסקנו לצלם: זה לא נכון. פשוט הפסקתי להעלות את התמונות לאינטרנט. בלי סיבה טובה – סתם מעצלנות. עכשיו, כשנותרו לי עוד 3 שבועות להחזיק במחשב מהעבודה – הגיע הזמן לעשות סדר בתמונות. אז יהיו עוד הרבה כאלה – לאו דווקא כאן אבל לבטח בפליקר.

בשביל זה יש חברים…

לא יודע אם ניתן לו עוד פעם את האוטו כדי לצאת לבילוי. לא נראה לי שהילד אחראי מספיק. אולי כשיגדל קצת.

הפוסט הזה נכתב כבר לפני מספר ימים. הוא מובא כאן בשל הבקשה להמתין עם ההודעה במקום העבודה.

היום נר ראשון של חנוכה. בשנתיים האחרונות מדובר במאורע מיוחד יותר מאשר בעבר. הבת שלנו החמודה כבר מבינה ויודעת מהו החג. רוצה להשתתף בו. להדליק את הנרות בחנוכיה שעשתה בגן. לשיר איתנו ולשמוח את שמחת החג.

השנה, זהו חג שמח כפליים. היום, אחרי 13 שנה וקצת, הודעתי שאני עוזב את העבודה ועובר למקום אחר. יש לי עד סוף ינואר. מספיק זמן כדי להיות מתוסכל מלהשאר במקום שכבר "עזבתי", אבל גם מספיק זמן להפרד כמו שצריך: מהמקום, מהאנשים, מהנוחות הזאת של עבודה – כמו חולצה אהובה ישנה שמרוב כביסות כבר אין כמעט בד אבל לא מוכנים להפרד.

ההחלטה לא הייתה קלה, אבל כנראה שהייתה צריכה לקרות כבר. החג הזה יוצאים לדרך חדשה. אני מקווה שהיא תהיה מעניינת ומאתגרת כמו שרדויז'ן הייתה עבורי זמן כה רב.

סבתא שלי נפטרה היום.

אחרי שבועות של אשפוזים. דאגות. חולשה. דקירות. דיאליזה. מכונת הנשמה. מוות בייסורים.

מחר ההלוויה. הזדמנות למפגש משפחתי מורחב – הסיבה החיובית היחידה שיש במותם של אנשים.

אני אתגעגע לקול שלה בטלפון. כזה שדרש תמיד להחזיק את השפורפרת במרחק 20 ס"מ מהאוזן. את האוכל שלה שהיה טעים באופן שלא ניתן לתאר. את העיניים המחייכות שלה.

היא הצטרפה עכשיו לסבא שלי, שנפטר לפני בערך עשור. הזכרונות שלי הם בעיקר מהם יחדיו. סבתא שלי יושבת וצופה טלויזיה בשבת – טלנובלה בספרדית – וסבא שלי, יושב לצד הטלויזיה וקורא בספר תורה כלשהו. היא לא מוותרת על השבת שלה – והוא לא מוותר על שלו. את שניהם הולכים בחוץ בידיים שלובות – גם אחרי שישים שנות נישואין – סבא שלי אומר משהו לסבתא שלי שמעצבן אותה (לא משימה קשה) – אותה צורחת עליו – ואותו – מצחקק עם כל הגוף כשכתפיו נעות.

סבתא שלי נפטרה היום.

היום לפני שנה הוא נולד ושינה את חיינו בשנית.

גוף לבן עם ראש ג'ינג'י ופנים מחייכות.

שנה קשה עברה עם הילדון – שכחנו מה זה לישון. לילות של 5 או 6 שעות רצופות נראות עדיין כמו פינוק מטורף. הסיבה היחידה שהוא עדיין איתנו השובב זה החיוך שלו.

מדהים איך ילדים גדלים. איך הם פותחים את האור לחדרים שלא הכרתי בלב שלי.

מזל טוב! שיהיו עוד שנים רבות ומאושרות שכאלה, מלאות בחיוכים.