13 שנה וזה כל מה שנשאר. כמה זכרונות וצעצועי משרד ארוזים בקופסת קרטון חומה.
כל כך הרבה היסטוריה בכל כך מעט מקום.
זה לא שהחדר שלי בעבודה לא היה עמוס בניירת – זה פשוט שאת רובה הייתי צריך לגרוס או לזרוק למיחזור – לא היה שם דברים רלוונטיים אפילו עבור העבודה שעשיתי.
נשארתי עם 3 פסלים שנאספו עם השנים – מתנות מפה ומשם. תמונות ישנות עם הכלב שלנו הגור ואשה אחת מטיול ירח דבש באיטליה. ועוד כמה צעצועים. גם שלט צהוב (שרואים בתמונה) – קיבלתי אותו מחברים בכיתה י' או יא' כשהייתי חולה ומאז הוא איתי בכל מקום.
התיק כבר לא כבד בלי הלפטופ ואין לי משקולת קטנה בכיס של טלפון סלולרי. אין לי גם קו טלפון כבר. או אימייל שמתמלא בקצב.
זה נכון שכולם נקברים בסופו של דבר לבד, אבל באיזהשהו מקום זה נכון גם לגבי עזיבת מקום עבודה. סיום של פרק בחיים.
הפרק הבא יתחיל בקרוב 🙂
"אשה אחת"? מכירה אותה?:)