סבתא שלי

סבתא שלי נפטרה היום.

אחרי שבועות של אשפוזים. דאגות. חולשה. דקירות. דיאליזה. מכונת הנשמה. מוות בייסורים.

מחר ההלוויה. הזדמנות למפגש משפחתי מורחב – הסיבה החיובית היחידה שיש במותם של אנשים.

אני אתגעגע לקול שלה בטלפון. כזה שדרש תמיד להחזיק את השפורפרת במרחק 20 ס"מ מהאוזן. את האוכל שלה שהיה טעים באופן שלא ניתן לתאר. את העיניים המחייכות שלה.

היא הצטרפה עכשיו לסבא שלי, שנפטר לפני בערך עשור. הזכרונות שלי הם בעיקר מהם יחדיו. סבתא שלי יושבת וצופה טלויזיה בשבת – טלנובלה בספרדית – וסבא שלי, יושב לצד הטלויזיה וקורא בספר תורה כלשהו. היא לא מוותרת על השבת שלה – והוא לא מוותר על שלו. את שניהם הולכים בחוץ בידיים שלובות – גם אחרי שישים שנות נישואין – סבא שלי אומר משהו לסבתא שלי שמעצבן אותה (לא משימה קשה) – אותה צורחת עליו – ואותו – מצחקק עם כל הגוף כשכתפיו נעות.

סבתא שלי נפטרה היום.

2 תגובות בנושא “סבתא שלי

  1. משתתף בצערך ושולח חיבוק ארוך ומנחם…

    כמה שיגידו לנו, שבגיל כזה ולאחר ייסורים כאלה, עדיף מותם מאשר חיים שכאלה – עדיין הצער גדול ומקהה.
    איבדתי את סבתי (מצד אחד) ואת סבי (מצד שני) ב-5 שנים האחרונות, בשני המקרים עדיף היה מותם מאשר חיי סבל שנצפו להם – ועדיין, הכאב גדול ותחושת האובדן מצרה.

    איך אומרים? שלא נדע עוד צער…
    חיבוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים