לפני כשבועיים סבתא שלי נפטרה. כל שנותר הם זכרונות מתוקים. מתוקים בייחוד בשל האוכל: אם זה מקרוני, או סתם אורז לבן, כרעיים מבושלים – כל דבר היה לו טעם מיוחד. על הממולאים והמוסקה שלה אין מה לדבר – כשהם היו על השולחן לא הייתי מסוגל להפסיק ולאכול מהם.

לפני כמה שנים, הלכתי פעם לסבתא שלי כדי ללמוד להכין ממולאים. היומרה. עמדי איתה במטבח בית אמא, עם העיניים הבוחנות והחודרות של סבתא שלי. אני זוכר את המבט הביקורתי והנוקב על הדרך שבה אני מקלף את החצילים – הרגשתי פתטי. מספר המרכיבים במנה לא גדול, אבל העבודה וההשקעה הדרושים הם אינסופיים. ניסיתי כמה פעמים לשחזר את המתכון. להכין אותו. אבל התוצאות לא מתקרבות למקור. הם מזכירות אותו כמו חלום שנשכח כשקמים בבוקר והוא נמצא לו ממש מעבר ליכולת הריכוז.

במהלך השבעה, המטפלת של סבתי הייתה שם. דאגה לסדר ולנקיון, אירחה כשהיית בסביבה והכינה אוכל ליושבים. בשנים האחרונות, סבתא שלי הכינה איתה את האוכל – לימדה וגידלה אותה. אז כשהיא הכינה במטבח אורז עם קישואים מיד עמדתי להתבונן. אחרי כ-17 שנות בישול, אני חושב שהייתי כבר מוכן. מוכן כדי להיות מסוגל לראות מתכון בהתהוות ולהכיל אותו – את המרכיבים, אופן ההכנה, אבל בעיקר את הניואנסים – כל הדברים הקטנים שלא נאמרים – אלה שעושים את המתכון. ראיתי את המטפלת עומדת ובכל פעם מגייסת המון ריכוז בשביל הבישול. המתכונים של סבתא שלי פשוטים להפליא: כמות קטנה של מצרכים ותיבול סטנדרטי. אבל הם גם קשים בטירוף: חמקמקים כשמנסים להכין את הטעם המיוחד כל כך שזועק סבתא.

עברו חודשיים. הכנתי את המתכון הזה כבר פעמיים והיום הנסיון השלישי. כדי לא לשכוח (אני כבר בדרך לשם), אני ארשום את המתכון הזה כאן, בפוסט נפרד. ואחריו אני אוסיף את מתכון קליפות הקישואים.

אם רק הייתי חכם יותר הייתי מבלה עם סבתא שלי במטבח יותר בשנים האחרונות.