אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים

אז לשכוח דברים בטיסות לחו"ל זה כבר לא תחביב אצלי – זה הופך להיות מקצוע.

השבוע טסתי שוב למזרח. הכנתי מזוודה. ווידאתי שלקחתי הכלל. בדקתי שיש תחתונים במזוודה. בדקתי שכרטיסי הטיסה איתי (גם זה פעם נשכח בבית). עליתי בשמחה למונית, בגעתי לשדה ואפילו עליתי למטוס בהרגשה שיש עלי כל מה שצריך.

ואז, כשהתיישבתי במטוס, התרווחתי לי עד כמה שאפשר (=אי אפשר) ובאתי להוריד נעליים. אופס… במקום לשים את "נעלי הלקוחות" השחורות שלי, הייתי עם נעלי ספורט. לא ממש מתאים לחליפה שהבאתי איתי.

מה עושים? שולחים מישהו מהעבודה שעוצר בסין לכמה שעות נוספות כדי להזמין לעצמו משקפים חדשות לקנות לי נעליים במידה שלי.

אפשר להתווכח אם הנעליים האלה יפות או לא, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח – זה הדבר הכי לא נוח שלבשתי בחיים שלי.

לקח לי רבע שעה בבוקר לשים אותם על הרגליים – למרות שהנעל בגודל המתאים, אני לא מצליח להכניס פנימה את הרגל – אפילו לא עם הלשון מעץ שאמורה לעזור. זה מאבק. הרגליים כואבות לי בצורה רצחנית.

היום בטיסה מקוריאה לטיוואן לא החלפתי אותן לפני הטיסה. ביקשו ממני להוריד אותם בבדיקה הביטחונית. לקח לי המון זמן להצליח לשים אותם שוב.

אולי הגיע הזמן ללמוד את השיעור הזה:

1. לא שולחים חבר מהעבודה לקנות נעליים. מילא שיש לו טעם אחר מלי, אבל אין לו איך למדוד אותן במקומי גם אם המספר מדוייק
2. לא קונים נעליים בסין. זה זול, אבל יש לזה מחיר…
3. עדיף לארוז את הנעליים של העבודה במזוודה ולא ללבוש אותן לטיסה. למה להסתבך עם זה אח"כ?

יש דברים שכבר אסור לכתוב עליהם מבעוד מועד באינטרנט. בעיקר טיולים ונופשים. מסתבר שגנבים מחכים למידע הזה.

אז הנה – אנחנו עומדים לסוע לסופ"ש באילת לפני יום העצמאות.

או שיותר נכון – כבר חזרנו.

כמו שנה שעברה, גם הפעם היינו בשלמה המלך, אבל הפעם, עם ילדה שגדלה בשנה שלמה ומבינה הרבה יותר. היה אפשר לטייל איתה יותר ולחוות יותר את העיר והאטרקציות שבה. מסתבר שזו עיר לילדים.

אז מה הספקנו לעשות? ים, בריכה, סירת פדלים, עיר המלכים, המצפה התת-ימי, קצת קניות, מסעדות וסנופי דיסקו.

הנה כמה תמונות "נבחרות".

את כל שאר התמונות אפשר למצוא, כרגיל, בפליקר.

ועוד דבר קטן לסיום – היה אפשר לומר שפגשנו את אפקט הפרפר במלוא הדרו:

סינית למופת

העולם יותר נחמד בתלת-מימד

חזרנו עייפים אך רצוצים

כשהר געש מגהק באיסלנד, התור לקבלה במלך שלמה מתארך בחצי שעה.

כן, כן. אילת הייתה מפוצצת בתיירים אירופאים – בעיקר בריטים וצרפתים (שכנראה נמאס להם להיות מיעוט נוצרי במדינות שהופכות להיות מוסלמיות). במלך שלמה היו מלבדינו גם בנק דיסקונט ואיגוד הרופאים, אבל גם הרבה אירופאים. את כווווווולם פגשנו ביום ראשון בנסיון לעזוב את המלון. הטיסות הישירות שלהם מאילת לאירופה בוטלו בגלל ענן האבק שהותיר אחריו הר הגעש – מה שגרם להם לבקש להשאר ימים נוספים במלון. מסיבות לא מובנות, מנהל המשמרת בקבלה לא חשב על הרעיון המקורי של הפרדת הצ'ק אין מהצ'ק אאוט באותו היום שבו הדבר היה באמת קריטי.

כמעט ופספסנו את הטיסה.

פסח. הרבה אוכל. ובם הרבה טיולים (אבל זה בפעם אחרת). בחג הזה סבתא שלי הייתה אחראית על הקציצות והפשטידות, אבל הייתי חייב לעשות משהו גם כן. אז רצה הגורל ומצאתי מתכון לקציצות – שוב בספר של "על השולחן". פעם שעברה, זה היה בספר האוצר והפעם זה היה בספר שלהם על המטבח הצמחוני.

את המתכון טיפה שיניתי מתוך עצלנות ומחסור בחומרים, אז הנה מה שיצא לי (שכמעט זהה למקור), לבקשתה של ורדית.

רכיבים

• 1/2 כוס אורז
• 1/2 כוס עדשים כתומות (או אפונה יבשה)
• 1 בצל קטן קצוץ דק
• 1 גזר מגורר גס
• 1 קישוא מגורר גס וסחוט היטב
• 3 ביצים טרופות
• מלח ופלפל שחור

לעבודה

מבשלים בסירים נפרדים את האורז והקטניות בהרבה מים רבע שעה ומסננים.

בינתיים מטגנים את הבצל עד להשחמה.

מערבבים את כל החומרים ביחד ויוצרים קציצות עם הידיים.

מניחים על תבנית אפיה שעליו נייר אפיה ואופים בתנור בערך חצי שעה בחום בינוני.

–

כמו הספר הקודם, גם על זה אני ממליץ – בייחוד לאלה שאוהבים ירקות…

בזמן האחרון די יבש פה בעדכונים. אם זה בגלל שהחיים שלי משעממים, שאין לי זמן או שאין לי מוזה אני לא בדיוק יודע. מה שכן, יש כאן עוד מגמה מדאיגה של איחורים (מישהו אמר פורים?)

ובכל זאת, אני לא יכול שלא להתייחס ליום האשה הבינלאומי. יום לכאורה פמיניסטי שנחגג השנה במבצעי קניות למוצרי קוסמטיקה, פתיחה של סניף של H&M אי שם בארץ וכמובן – תחרות מלכת היופי – פסגת הפמיניזם. לפחות בגלגל"ץ החליטו להוציא את הגברים ליום חופש ולהשאיר את הדוגמגישות באולפן לבד כדי להשמיע שירי בנות.

הבוקר, שלי יחימוביץ' מחאה על הירידה של הנשים במעמד הביניים – על מורות, אחיות ושלל עובדות במשק.

אני זוכר גם דיונים לגבי תקרת הזכוכית – חוסר היכולת של נשים במקומות עבודה להתקדם מעבר למשרה ברמה מסויימת בשל שוביניזם גברים.

באופן כללי, אני רואה את עצמי כפמיניסט. אני מעדיף נשים חזקות, שיודעות מה שהן רוצות ומסוגלות לעמוד על שלהן – לא כאלה שנשארות בבית לבשל (לא שאני אתנגד פעם ב…).

אבל שאלה שעולה אצלי לאחרונה היא מה המטרה? האם אנחנו באמת צריכים נשים שהן טייסות קרב? או נשים קרביות? והאם נשים צריכות באמת לשאוף לקידום ולהלחם עליו "כמו גברים"? אני לא בטוח. אני גם לא מאמין בעצמי בריצה המטורפת לעבר הפסגה במקומות העבודה -אני לא ממש שואף לקידום. לא חשוב לי להכנס לנעליים של הבוס שלי, או של הבוס של הבוס שלי (שניהם גברים בהווה, אך בעבר היו גם נשים בתפקידים האלה מולי – ולא. זה לא הפריע לי).

יש בעיות אמיתיות בשוק בעבודה – מקצועות "נשיים" הופכים לכאלה עם שכר נמוך יותר. זה נושא מהותי שדי מפריע לי. והאבסורד הוא שזה גם מונע מגברים להכנס לאותם התחומים: גברים בתפקידי אחיות בבתי חולים או מורים בבית ספר לא מסוגלים להחזיק משפחה – השכר במקצועות האלה נמוך מדי.

אם יום האשה עשה משהו טוב, זה ההתעסקות בנושאים האלה – במקביל כמובן לקרם הפנים בסופר פארם ולסייל בסניף הראשון של גאפ בארץ.

אני אופטימי לגבי העתיד. אני רואה איך החברים שלי מגדלים את ילדיהם – איך האבות מתפקדים במסגרות המשפחתיות – איך אני מעורב בגידול האוצר הקטן שלנו – על הרגשות שלי לגבי השותפות בתהליך. ולמרות שלא הכל ורוד – העתיד הוא ללא ספק ורוד.

פורים זה חג די נמחד. כשאתה מבוגר ולא צריך להתחפש בדרך לבית הספר.

בעשור האחרון די נמעתי מלהיות חלק מהחג, אבל השנה משהו השתנה. מאז שהילדה בגן, הריח באוויר של החגים מגיע שבוע-שבועיים לפני כל חג ונשאר הרבה אחריו. אז ככה יצא שאת הפורים הזה היינו צריכים לחגוג, ולהזכר בנשכחות.

אם יש דברים שאני לא אזכיר כאן הפעם היא את התחפושות המוזרות והמזעזעות ששמתי בעברי הרחוק – חננה אמיתית…

אז הנה כמה תמונות שמסמלות את החג הזה עבורי השנה:

הנסיכה שלנו, במלוא מובן המילה. בתחפושת של רקדנית/פייה

האבא המסור מתגייס למשימה ומתחפש לרגל ההליכה לגן (לא נשארתי – רק הצטרפתי לרוח החג)

האמא הורודה ובעלה הליצן

משלוח מנות. עשינו 5 כאלה בחג. אני צריך להשתמש יותר בידיים ולא כדי לתקתק

למשפחה שמחפשת עוד תמונות – הן כאן.

שוב טיסה.

שוב לקוריאה.

אפילו אין מקום למדד מלונות – זה אותו המלון גם הפעם.

החידוש? הטיסה הלוך היא לא אל על וגם לא קוריאן אייר. זה תורכיש איירליינס.

למה? כי זה הדבר היחיד שהתאים ללו"ז הצפוף שלי השבוע ולא עלה אונקיית זהב.

אז אחרי נסיונות נואשים לשנות את גורלי המר, השלמתי עם המצב והסכמתי לטוס עם התורכים.

זה לא שיש לי משהו נגד המטוסים שלהם, אבל ראש הממשלה שלהם לא ממש עוזר ליחסים שלי איתם, ואין לי הרצון לטוס מעל ארצות ערב, שלא לדבר על העוקם שבלטוס מערבה כדי להגיע מזרחה. בכל אופן… משהו טוב אחד יצא מזה: התורכים החליטו שבגלל המתיחות ביחסים שבין המדינות יש צורך להפניק אותי למחלקת העסקים שלהם. אפגרייד בשם העם. ללא תשלום. בלי תוספת נקודות. נטול כל נוסע מתמיד (העברתי את זה של תאי איירליינס, אבל נראה לי קצת אבסורד שבגלל זה האפגרייד).

כן, כן. ומי אם לא התורכים יודעים איך לשדרג?

מסך אישי גדול עם כמות נכבדה של סרטים – רק חבל שרובם המכריע משעממים רצח. הסתפקתי בלראות את surrogates – נחמד בהחלט.

הדבר הכי משעשע? הבר האקטיבי שהחליטו להעמיד בתחילת המחלקה:

במהלך הטיסה, הדלפק זה הכיל סוגי משקאות שונים, לרווחת נוסעי העסקים.

אז אולי תורכיש איירליינס בסדר. נקווה לשדרוג גם בדרך חזרה…

כשהייתי ילד יצאתי לדי הרבה טיולים. לפחות ככה אני זוכר את זה.

הייתי בטיולי מכוניות עם המשפחה בסופי שבוע של החברה להגנת הטבע, צעדות דרך הבנק או בתי זיקוק עם ההורים, הצופים, טיולי בית ספר, חוג סיירות של קרן קיימת, מש"צים.

בקיצור הרבה בטבע.

בשנים האחרונות קצת פחות, אבל עכשיו כנראה שהעסק שוב משתנה.

החלטנו לגדל את הילדה שלנו בטיולים. לא עוד בתי קפה בשבתות בבוקר. או יותר נכון לא כל שבת בבוקר…

אז הנה תמונות מסבבי הטיולים האחרונים (לחיצה על התמונה תביא לתמונות נוספות מאותו הטיול):

פרדס (בית בכפר)

סיבוב קצר בחסות גן חנה עם ילדי הגן בפעילות קטיף תפוזים.

פארק אפק ומבצר אנטיפטרוס

הלכנו עם חברה של חן מהגן. היה שווה, רק חבל ששוב שכחתי להביא סוללנות ספייר למצלמה.

קיסריה

בשישי בבוקר היינו בקיסריה. הילדה הייתה שבוע שלם בבית חולה והגיע הזמן להתאוורר. הכניסה יקרה, אבל גם הפעם נהנינו.

רמת הנדיב

בשבת קפצנו עם חברים נוספים לרמת הנדיב. הסתובבנו בגנים המטופחים. נצטרך לחזור לטיולים רגליים בסביבה…

מה הלאה? אני מניח שנשתדל לצאת ליותר טיולים בטבע. עדיף עם חברים.

מישהו מכם שתה בחו"ל חלב?

יצא לכם?

יש לו טעם אחר. יותר עשיר. בכיוון של שמנת מתוקה.

אצלנו בבית שותים חלב 1%. זה די כמו לקחת תרופות הומאופתיות ולהאמין שהחומר ה"פעיל" עוד נמצא בתרופה.

יש בארץ או 1% או 3%.

ועכשיו יש גם חלב דל לקטוז 1%.

מה כבר נשאר שם מהחלב?

צריכים פשוט לקרוא לזה נביעות+ בטעם חלב עדין ולסגור עניין.

חלב זה שם יותר מדי יומרני בשביל מה שמוכרים פה בארץ.

(למען הסר ספק, אני לא אוהב את החלב בחו"ל – הוא חלבי מדי. תביאו לי 3% מתי שרק תרצו)

יש כמה דברים בעיתיים בחשבונית למעלה:

• מעולם לא הייתי לקוח של פלאפון
• גם אם הייתי, אז חשבונית בסך 0.00 ש"ח, עם פעילות 0 לא ממש מעניינת. היא מבזבזת נייר ואנרגיה
• זאת החשבונית הראשונה מהסוג הזה שאני מקבל מפלאפון
• הפעם האחרונה שהשתמשתי בסלולרי פלאפון היה לפני מעל לשנתיים, כשהם היו החברה היחידה עם טלפונים שעובדים בקוריאה. באותה הפעם (ובמספר פעמים קודם לכן), שכרתי טלפון בשדה התעופה
• גם אז, הכתובת שנתתי לא הייתה באשדוד
• ושם המשפחה שנתתי היה לונט-לוי

מה עכשיו עושים עם השטות הזאת???

את התספורת הראשונה שלי אני ממש לא זוכר. כמו שאני מכיר את קצב הגדילה המטורף של השיער הסורר שלי, זה בטח קרה עוד לפני שיצאה לי שן ראשונה בפה. כמו שאני מכיר את אמא שלי, שיש לה חוש סדר ונקיון קצת מפותחים מדי, זה בטח קרה עוד לפני שהתחילו לי בעיות הגזים שיש לכל התינוקות.

ובכל אופן, תספורות הילדות שלי זכורות כתמונות צבעוניות. הליכה ברגל ולפעמים ברכב למרים הספרית. בבית שלה, בין צעקות רמות על הילדים שלה, לריחות בישול מהמטבח, הוכנסתי לחדר שבו הושיבו אותי על כרית ענקית (כיסוי עור בצבע אדום אם הזכרון שלי עובד), כדי שיהיה אפשר לספר אותי.

שבוע שעבר, הוחלט שהבת שלנו צריכה כבר תספורת. או יותר נכון שאבא שלה הולך להסתפר, אז הגיע גם הזמן שלה (הוחלט = אשתי שתחיה קבעה שאני צריך להוריד את הקסדה שוב). ובאמת הגיע הזמן. את הפנים של הבת שלנו כבר מזמן קשה למצוא בין רעמות התלתלים שהשתלטו על כל חלקה טובה בראש שלה. הילדה אוכלת שיערות לארוחת בוקר, צהרים וערב. לא ניתן היה כבר לסרק אותה.

אז אחרי נסיונות בנחמדות, הוחלט להתעלם מהתלונות הקולניות של הילדה ולתת לספר לעבוד על השיער שלה.

האמת? היה שווה. הורידה לה לפחות שנה מהגיל