את התספורת הראשונה שלי אני ממש לא זוכר. כמו שאני מכיר את קצב הגדילה המטורף של השיער הסורר שלי, זה בטח קרה עוד לפני שיצאה לי שן ראשונה בפה. כמו שאני מכיר את אמא שלי, שיש לה חוש סדר ונקיון קצת מפותחים מדי, זה בטח קרה עוד לפני שהתחילו לי בעיות הגזים שיש לכל התינוקות.

ובכל אופן, תספורות הילדות שלי זכורות כתמונות צבעוניות. הליכה ברגל ולפעמים ברכב למרים הספרית. בבית שלה, בין צעקות רמות על הילדים שלה, לריחות בישול מהמטבח, הוכנסתי לחדר שבו הושיבו אותי על כרית ענקית (כיסוי עור בצבע אדום אם הזכרון שלי עובד), כדי שיהיה אפשר לספר אותי.

שבוע שעבר, הוחלט שהבת שלנו צריכה כבר תספורת. או יותר נכון שאבא שלה הולך להסתפר, אז הגיע גם הזמן שלה (הוחלט = אשתי שתחיה קבעה שאני צריך להוריד את הקסדה שוב). ובאמת הגיע הזמן. את הפנים של הבת שלנו כבר מזמן קשה למצוא בין רעמות התלתלים שהשתלטו על כל חלקה טובה בראש שלה. הילדה אוכלת שיערות לארוחת בוקר, צהרים וערב. לא ניתן היה כבר לסרק אותה.

אז אחרי נסיונות בנחמדות, הוחלט להתעלם מהתלונות הקולניות של הילדה ולתת לספר לעבוד על השיער שלה.

האמת? היה שווה. הורידה לה לפחות שנה מהגיל