יש דברים שלומדים בדרך הקשה.
בזמן שאני הייתי בקור המקפיא של קוריאה, אשתי היקרה הייתה צריכה להגיע לגן כדי להשתתף בפעילות מיוחדת לכבוד חג החנוכה.
ומה עושים בכזו פעילות אם לא חנוכיה וסביבון.
לאשתי הרבה תכונות חיוביות, אבל התעסקות עם הידיים היא כנראה לא אחת מהן…
מזל שלבת שלנו לא ממש אכפת – עבורה, הדלקת הנרות בפעם הראשונה באופן מודע היה קסום. כל יום מחדש. שמחות גדולות של ילדים מדברים קטנים – אין דבר מדהים יותר מזה.
מסקנה – בשנה הבאה נשארים בארץ והולכים לגן במקום אשתי. ככה אני לא אצטרך להתמודד עם הבושות (ועד אז, אולי גם הבת שלנו כבר תגלה מודעות גדולה יותר – בייחוד עם הפדנטיות שלה).
אז זהו, בוסים יקרים שלי – אני לא יכול לטוס לחו"ל לפני חגים. התוצאה הברורה והמיידים היא בושה. איך אפשר להעביר חנוכה עם חנוכיה שרואים עליה סימנים גסים של דבק יבש, קעריות לנרות שלא מסודרות ישר (ובחלק מהמקרים לא ממש מחוברות חזק מספיק) ו"קישוטים" שנפלו עוד לפני תחילת החג. אם אתם רוצים שאני אטוס שנה הבאה – תשתדלו לשלוח מחליף במקומי לפעילות בגן 
ויש שיגידו שאתה פשוט קונפורמיסט. איזה אמן התפרסם כי הוא הלך עם הזרם? 🙂