בזמן האחרון די יבש פה בעדכונים. אם זה בגלל שהחיים שלי משעממים, שאין לי זמן או שאין לי מוזה אני לא בדיוק יודע. מה שכן, יש כאן עוד מגמה מדאיגה של איחורים (מישהו אמר פורים?)
ובכל זאת, אני לא יכול שלא להתייחס ליום האשה הבינלאומי. יום לכאורה פמיניסטי שנחגג השנה במבצעי קניות למוצרי קוסמטיקה, פתיחה של סניף של H&M אי שם בארץ וכמובן – תחרות מלכת היופי – פסגת הפמיניזם. לפחות בגלגל"ץ החליטו להוציא את הגברים ליום חופש ולהשאיר את הדוגמגישות באולפן לבד כדי להשמיע שירי בנות.
הבוקר, שלי יחימוביץ' מחאה על הירידה של הנשים במעמד הביניים – על מורות, אחיות ושלל עובדות במשק.
אני זוכר גם דיונים לגבי תקרת הזכוכית – חוסר היכולת של נשים במקומות עבודה להתקדם מעבר למשרה ברמה מסויימת בשל שוביניזם גברים.
באופן כללי, אני רואה את עצמי כפמיניסט. אני מעדיף נשים חזקות, שיודעות מה שהן רוצות ומסוגלות לעמוד על שלהן – לא כאלה שנשארות בבית לבשל (לא שאני אתנגד פעם ב…).
אבל שאלה שעולה אצלי לאחרונה היא מה המטרה? האם אנחנו באמת צריכים נשים שהן טייסות קרב? או נשים קרביות? והאם נשים צריכות באמת לשאוף לקידום ולהלחם עליו "כמו גברים"? אני לא בטוח. אני גם לא מאמין בעצמי בריצה המטורפת לעבר הפסגה במקומות העבודה -אני לא ממש שואף לקידום. לא חשוב לי להכנס לנעליים של הבוס שלי, או של הבוס של הבוס שלי (שניהם גברים בהווה, אך בעבר היו גם נשים בתפקידים האלה מולי – ולא. זה לא הפריע לי).
יש בעיות אמיתיות בשוק בעבודה – מקצועות "נשיים" הופכים לכאלה עם שכר נמוך יותר. זה נושא מהותי שדי מפריע לי. והאבסורד הוא שזה גם מונע מגברים להכנס לאותם התחומים: גברים בתפקידי אחיות בבתי חולים או מורים בבית ספר לא מסוגלים להחזיק משפחה – השכר במקצועות האלה נמוך מדי.
אם יום האשה עשה משהו טוב, זה ההתעסקות בנושאים האלה – במקביל כמובן לקרם הפנים בסופר פארם ולסייל בסניף הראשון של גאפ בארץ.
אני אופטימי לגבי העתיד. אני רואה איך החברים שלי מגדלים את ילדיהם – איך האבות מתפקדים במסגרות המשפחתיות – איך אני מעורב בגידול האוצר הקטן שלנו – על הרגשות שלי לגבי השותפות בתהליך. ולמרות שלא הכל ורוד – העתיד הוא ללא ספק ורוד.
רכיבים
