למען הסדר הטוב – יש לנו שכנים טובים. אפילו טובים מאד. הפעם אני לא אדבר עליהם, אלא אוציא קצת קיטור על השכנים הפחות טובים – בעיקר לאור בקשת הקהל והצופים.
בשל מהות הפוסט, אני ארשה לעצמי להיות קצת גרמפי הפעם…
אז ככה, כיום, יש לנו שני שכנים מקסימים – מעלינו ומתחתינו. בנוסף, יש לנו שכן מעלינו מעלינו (לא טעות השכפול פה) ושכן ממולינו (לא בבניין). נדבר על כוווווולם. בסדר עולה של קריזה.
שכנים מעלינו מעלינו
אנחנו קומה עשירית בבניין בן 12 קומות. לפני 3-4 שנים, בפסח, הבניין היה כמעט וכולו ריק. ישבנו לנו בפנאן בשבת (או בחג – לא זוכר). ובשעות הצהריים, היו רעשים שהפריעו לאשתי לישון (אשתי זאת נסיכה – אפונה במיטה והיא חושבת שיש מסמרים חלודים במיטה).צהריים. רועש. האישה החליטה שצריך לעלות ולברר. ידענו שהשכנים מעלינו לא בבית בכלל, אז עלינו ישר לקומה 12. כמו ילדים טובים, הקשבנו בדלת לוודא שמדובר בשכנים האלה – ואכן – הרעש בא מהנכדים שלהם בתוספת גרירות. דפקנו וביקשנו בעדינות שיהיו קצת יותר בשקט. התוצאה: התברכנו בברכת "fuck off" ותריקת דלת חמימה. מאז, אנחנו מתעלמים ממנו ומאשתו במעלית.
שכנים מולינו (לא בבניין)
קומה עשירית כבר אמרתי? זה יוצא בול בגובה שטיפה מעל כל הבניינים מסביב וממקם אותנו בעמדת תצפית על כל הפנטהאוזים של השכונה (כולל הטלויזיה המדהימה בגודלה בבית מול המרפסת שלנו). המשפחה בפנטהאוז שמול חדר השינה שלנו רגועה יחסית. יש להם מרפסת ענקית עם פרגולה בגודל כל הסלון שלנו, בתוספת חדר האורחים… מה הבעיה? יום העצמאות שנה שעברה הם החליטו לעשות מסיבה. להביא גם DJ וזמר בתוספת. וזה בשעה 3 לפנות בוקר. אנחנו צריכים לישון, שלא לדבר על לקום בבוקר וללכת לעשות על האש עם חברים. התקשרתי למשטרה לבכות להם, והתשובה הכי טובה שקיבלתי זה שביום העצמאות ובפורים אין הגבלת רעש. להזכיר – מול חדר השינה. אז סידרו לנו לילה לבן…
שכנים מעלינו
אלה שכנים דתיים נחמדים – באמת. האישה מורה בבית ספר, והיא די קומפקטית. הבעיה היא שיש לה אובססיה קלה לניקיון. בכל שעה ובכל זמן. באים אורחים בערב? מנקים לפני, ואחרי שהם הולכים – לא ממש משנה מה השעה. שבת בבוקר הבעל הולך לבית הכנסת? מנקים לפני – ואחרי ארוחת בוקר. וכשמנקים, צריך להיות יסודיים ולהזיז לגרור רהיטים. היא גם מאד אוהבת נעלי עקב – בכל שעה ביום.
ביום הזיכרון השנה, היה רעש מוזר מלמעלה. רעש של אנשים מדברים. היה חם, והחלונות היו פתוחים (אצלם). הרעש היה קצת מוגזם, ואשתי כבר אמרנו – נסיכה. כדי שהפיוזים שלה לא יישרפו (היא הייתה בהריון מתקדם), עליתי למעלה וביקשתי אם אפשר להוריד בווליום. אמרו לי בלבביות ובחמימות שכבר שנים הם עושים שיעור תורה בכל יום שני – חודש כן חודש לא. החודש כן (כמו סיגריות). ושככה זה – צריך להסתדר – לרב שמגיע יש קול קצת גבוה ואין מה לעשות. וחוץ מזה, כדאי שגם אנחנו נתחשב בהם כי הם עושים שיעור ביום הזיכרון – וכדאי לנו לכבד קצת את המאורע. עזבתי, מבלי לנסות ולהסביר שאנחנו נשמח לכבד את המאורע בערב דומיה…
שכנים מתחתינו
אלה מלח הארץ. הבעל איש צבא קבע, האישה אין לי מושג, אבל הם הביאו לעולם שלושה ילדים. הבכור קוראים לו עברי והשניים הקטנים אין לי מושג. כל מה שאני יודע עליהם זה שכשעברי מרביץ להם במרפסת בשעות הצהריים (כל יום כמעט), זה מלווה בצעקות של אבא שלו בסגנון של "עברי זה הפעם האחרונה…" וחוזר חלילה. עברי ילד קצת אלים שאוהב רעש. יש להם במרפסת בית מפלסטיק, שהתחביב שלו זה או להתגש בו חזיתית על רכב מפלסטיק או לדפוק בו בפטיש מפלסטיק. עד לא מזמן, הוא אהב לקום מוקדם בשבת בבוקר ולדפוק עם המכסים של הסירים במטבח על הרצפה כדי לדאוג להשקמה של בני הבית. מותק של ילד.
מילא זה, אלא שהאבא חובב נגרות מושבע. בין הפרוייקטים הרבים ברפרטואר שלו גם ארונות. כאלה שהוא מנסר, קודח, דופק ומרכיב בעצמו, במרפסת, כל ערב מאוחר, כולל שישי שבת. כשבאנו לבקש קצת שקט, אשתו הייתה פותחת את החריץ של הדלת ל-2 ס"מ, ככה שכל מה שנראה זה את העין ושואלת בתמימות "כן?". כשאמרנו בנימוס אם הרעש מגיע מהדירה שלהם, התשובה לרוב הייתה "אני אבדוק", בתוספת סגירה של הדלת. אחרי חצי דקה היא הייתה חוזרת ועונה "לא".
אין לי תלונות (כן, בטח). אבל המרפסות בבנין שלנו הולכות בזיג זג – תקנה חדשה כזאת שנועדה למנוע מאנשים לסגור מרפסות לחדר נוסף. התוצאה היא שחדר השינה שלנו נמצא בדיוק מעל ומתחת למרפסות של השכנים – מה שמוסיף למקדם הרעש.
את השכנים לא נחליף, אבל הייתי ממליץ לבחור קומות שבהן המרפסות של השכנים לא מעל או מתחת לחדר השינה שלכם, ולא לבחור דירה בגובה של הפנטהוזים (הם עושים מסיבות רועשות בחוץ).
משם כבר נראה פשוט – מכניסים ל-GPS את שם המלון ונוסעים בבטחה. הבעיה היחידה היא שה-GPS החליטה לקחת אותי למקום קצת אחר – 45 ק"מ מרחק אחר. הגעתי לשום מקום באמצע עיירה שכוחת אל. אני אומר החליטה פשוט כי ברור שעם הקול אישה של ה-GPS אין סיכוי שהיא תדע לנווט. משם, הכנסתי שוב לאן אני רוצה להגיע ואז, שמתי לב לדבר מאד משעשע – ה-GPS לא תמיד יודע בדיוק איפה הוא. לפעמים היו לו גליצ'ים של כמה מאות מטרים ועוד כמה מעלות בזוית הנסיעה – מה שגרם לו להיות קצת לא שימושי. עוד דבר משעשע שקרה זה שפתאום הוא החליט שאין קליטה של לוויינים. כמה כיף. נתקעתי באמצע שומקום, ליד תחנת דלק עם הודי שלא יודע איפה המלון שלי, או העיירה של המלון שלי, ליד כביש עם פקק ארוך.
". האמת? די שיקשקתי רוב היום שההדגמות לא יעבדו…
הקישור הוא לפוסט ספציפי, אבל כמעט כל פוסט אחר בבלוג הוא פנינה – מהסוג של "למה אני לא כתבתי את זה?"
