לאחרונה התחלתי עם סטייה חדשה – צילום בשירותים ציבוריים. הפרוייקט הזה קרב לסיומו, אבל קצת לפני שאני מפרסם אותו ברבים רציתי להציג כמה שלטים שיצא לי לפגוש בשבוע האחרון באותם מקומות קסומים.

תחילה נביא משהו עם ניחוח מקומי – הדלת שלנו לעולם – נתב"ג 2000.

רשות שדות התעופה שלנו חוטפים מספיק לגבי הבעיות החוזרות ונשנות שלהם עם מגדל הפיקוח והסכנה המוחשית להתנגשות מטוסים, ולכן, מילה טובה אחת עבורם: בשירותים הם חשבו על הכל. בהמשתנות של הגברים שמור מקום מיוחד בקצה, שבו כד החרס המעוצב (והמסריח) נמוך יותר – בשביל ילדים כמובן. כדי שיהיה ברור, הם הוסיפו שלט מעודן ליד.

הם לא חסכו בפרטים…

בשדה התעופה בהונג קונג לא נשארו חייבים. הם הבינו מיד ששירותים ציבוריים הם מקום מאד מסוכן – בגלל שמנקים שם לעיתים כ"כ תכופות (בטוח יותר מאשר בארץ), הרצפה עלולה להיות חלקה – אצו רצו הסינים ומיד שמו שלט כדי שהציבור הרחב יבין את גודל הסכנה.

 הטייוואנים הבינו את הסיבה האמיתית – הריצפה חלקה כי הגברים העצלנים פשוט לא מכוונים כמו שצריך – הפתרון האמיתי צריך להיות פעילות מניעתית – השלט הבא מסביר באופן ברור לציבור הגברים הרחב איך צריך להשתמש בשירותים.

 אם זה לא היה עצוב הייתי צוחק. אני מבקש מהציבור הרחב לקרוא ולהפנים. לא אחת יוצא לי להכנס לשירותים ציבוריים (ולא בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב) ולעבור אסלה אסלה כדי למצוא אחת במצב סביר. מי שלא לימדו אותו בבית איך להשתמש באסלה מוזמן בהזדמנות הזאת לשנן את הכתוב לעיל ובתקווה לבצע בפעם הבאה. למתקשים באנגלית, אנא פנו אלי אחרי הצלצול…

כן, אני עדיין לא "התגברתי" על השם שלי, ואין כמו תזכורת בעברית…

במסגרת העבודה שלי, יוצא לי לא פעם להוציא "press release" (הודעה לעיתונות) על כל מיני עסקאות מפוקפקות יותר ופחות. בכל המקרים, ההודעות האלה באנגלית (השוק המקומי לרוב קטן מדי לחברות היי-טק ישראליות). משום מה, הירח והכוכבים החליטו להסתדר אתמול בקונסטלציה מאד מאד מסויימת, והעיתון  היהודי הישראלי גלובס ניסה את כוחו בתרגום אסופת מילים באנגלית לעברית – הוא אפילו ניסה לעשות את זה להודעה לעיתונות שעבדתי עליה בזמן האחרון. את התוצאות אפשר למצוא כאן.

אז עכשיו, אחרי השוויץ והליטופים לאגו, יש לי בעיה אחת:

מה זה למען השם לוונט-לוי?

זה לונט-לוי – ב-ו' אחת לא שתיים.

לפחות את ה-ט' הם לא פספסו, בחרו ב-וו ולא ב-ב' ואפילו שמו את המקף באמצע (המקף שם גם באנגלית).

אני חייב להודות שניסיתי לקרוא את התוכן בעברית וזה נשמע לי כמו ג'יבריש – עדיף באנגלית. ועדיף שאני אשנה את השם… במקרה הזה בז' לונט-לוי לא היה עוזר. איך צחי בז' נשמע?בכל זאת… פה זה משפחת בז'

אה כן – ולחכמולוג בגלובס שהחליט להשאיר שם תגובה מלומדת כ"כ: כן, מנהל מוצריםמתראיין – זה קורה פעם בחודש חודשיים. ולא – אני לא מחפש עבודה – די טוב לי כרגע. ואם בטעות אתה מנהל מוצרים ולא מתראיין, אז אתה לא עושה עבודה טובה.

היום צריכה הועדה שמונתה לקבוע את סל התרופות להביא את ההמלצות שלה. היא תקבע גורלות ללא מעט אנשים כאן. הפעם, יש להם בסל, לפחות לפי גלי צה"ל, 50% יותר תקציב מבעבר – 450 מיליון ש"ח. אין לי מושג אם זה הרבה או מעט, אבל במידה מסויימת זה לא משנה בכלל.

הם נמצאים במשחק שבו הם פשוט לא יכולים לנצח. כל מספר שייבחר עבור תקציב שכזה פשוט לא יספיק – לפחות מבחינת החולים שישארו עם התרופות שלהם בחוץ…

חברות התרופות משקיעות כספים בפיתוח התרופות ומגנות עליהם בפטנטים שמקנים להם שנים רבות של בלעדיות. בלעדיות זו מאפשר לאותן החברות לקבוע מחירים גבוהים עבור התרופות עד שפג הפטנט. בלי הגנה של פטנטים לא היה תמריץ לחקור מחלות רבות ולפחות כעת, אין פתרונות קסם אחרים בכלכלה החופשית לאותם התמריצים. פועל יוצא מיידי הוא מחיר גבוה מאד לתרופות הכי חדשות שנמצאות בשוק, שבאופן לא מפתיע הן הכי יעילות, בעלות פחות תופעות לוואי, וכו'.

עם תקציב של 450 מיליון, ישארו הרבה תרופות מחוץ לסל. הדבר יהיה נכון גם עבור 500, 600, 700 מליון ואפילו יותר – לא צריך לבדוק את זה – זה פשוט נכון כשמדובר בתרופות מצילות חיים או מקלות שעולות 30,000 אלף ש"ח ויותר לאדם בחודש.

אז יש ועדה שמונתה, התפקיד שלה לבחור בין התרופות (נקרא להם המועמדים) ולהביא את המנצחים לקופות החולים. נשמע קצת כמו השרדות שמופיעה בערוץ 10 בשבועות האחרונים (לא שחברי הועדה זורקים אחד את השני, אבל גם זה כבר קרה שם עם כל הלחץ שיש עליהם). יש להם אפילו קהל צופים גדול – לכל דיוני הועדה הגיעו חולים במחלות שונות כדי להפגין ולהכניס תרופות שהם "אוהבים" לסל הנכסף.

אולי הדרך לפעול צריכה להיות יותר דומה לארוביזיון (שבא עלינו לטובה באותם הימים בדיוק) או לתוכניות ריאליטי אחרות. שיעשו תכנית טלויזיה, יעמידו את החולים השונים ויספרו סיפורים עצובים על הקושי העצום שלהם והתכונות המדהימות של התרופות והעם יסמס למי הוא רוצה לתת את הכסף. זה פשוט ניראה שתוכניות ריאליטי זו הדרך היחידה היום בארץ לבצע החלטות.
אני מעדיף ועדה. מקצועית. אחת שקובעת גורלות בשקט. באופן גלוי, אבל בלי כל התקשורת מסביב. אני לא מקנא לא בחברי הועדה ולא בחולים – לא הייתי רוצה לתפוס את מקומם של אף אחד מהצדדדים, וגם לא את זה של ראש הממשלה, שר האוצר או שר הבריאות – הם במשחק הזה של סל התרופות תמיד יצאו מפסידים.

אם נטלי היתה בטובה כי רב תולה שלט בכניסה לבניין שלכם – את מי מהדיירים הייתם מעבירים ולמה?

אני ואשתי שתחיה – כשראינו את השלט הזה בבניין שלנו לפני כמה שבועות היינו די בדילמה:

• צד אחד, יש את המשפחה מרובת הילדים מתחתינו, עם קונצ'רטו לסירים של 7 בבוקר בשבת.
• מצד שני, יש את הדתיים מלמעלה עם שיעורי התורה משחר ההיסטוריה שמתקיימים בימי שני בערב.

הדילמה כה קשה… ואולי פשוט היינו צריכים אנחנו להתקשר?

מסתבר שהשנה היה גידול במספר האנשים ששינו את השם שלהם במשרד הפנים.  למה זה קשור אלי? לי לא שינו מעולם את השם: הוסיפו לי שם (נדמה לי חיים) מיד אחרי שאבא שלי נפטר (הוסיפו=רב אמר להוסיף, לא נעשה שום דבר מעשי בתהליך).

בכל אופן – יהיה קשה להסביר למה השם שלי לא נכון בכ"כ הרבה מובנים. על קצה המזלג:

1. אשתי (שתחיה) תמיד אומרת ש'צחי' זה שם של ערס (מה שלא מסתדר עם התמונה מהפוסט הקודם והמחמאה שקיבלתי עליה)
2. לונט-לוי. לא לוי, לא לבנת – לונט-לוי. עם מקף באמצע. אבא שלי אמר לי שאני אתקע עם השם הזה כל החיים…
3. צחי. למען השם – אני מנהל מוצרים עם קשרים עם הרבה אנשים בחו"ל. אין אף אחד שמסוגל באמת להגות את השם שלי כמו שצריך. קוראים לי: סחי, שקי, שחי, סטחי, טשי ועוד כל מיני מוזרויות.

אז בהתחשב בעובדה שיש עליה במספר האנשים שמשנים את שמם, החלטתי לפנות לקוראי הנאמנים יותר והנאמנים פחות – משפחה, חברים וחיות אחרות – בבקשה – בואי בהמוניכם – עם שמות – יפים – מגניבים – מתאימים – ושאפשר להגות בשפות אחרות גם. אני מבטיח לשקול ברצינות כל הצעה ואולי אפילו בסוף לעשות את הצעד השערורייתי לשנות שם

למי שמגיעים לכאן בפעם הראשונה – אתם מוזמנים לקרוא את הבלוג מההתחלה לסוף ולהיפך ואז לבחור שם הזוי מספיק.

אפשר להגיד שאני מחבק עצים מתחיל. אני עדיין לא טבעוני – רק צמחוני. אני משליט טרור בבית בכל מה שקשור למחזור, אבל אני לא לוקח סל לסופר ובמקום זה משתמש בשקיות הפלסטיק שלהם.

עבור מחבק עצים שכמוני, כסף יכול כמובן להמדד באופן הזה:

שקל

זה גם הסכום (בצורתו הבקבוקית) שמאפשר כניסה למרכז המבקרים של אתר חיריה.

2 שקל

3 שקל

(נרות מעפנים – לא היו אחרים בחצי חינם ביום השלישי של חנוכה. המסקנה היחידה היא לקנות את אלה ב-8 שקל שבוע לפני החג)

4 שקל

מסכנה אשתי עם כל הברדק של הבקבוקים שאני מכריח אותה לאסוף ואז לא מוצא את הזמן לקחת למיחזור.

זה נגמר. אחרי 44 נרות ו-6 סופגניות ( לרוב זה יותר קרוב ל-44 סופגניות ).

מה היה לנו?

מעט מדי סופגניות בעבודה.

הביאו הפעם רק ביום הראשון. אני מניח שזה קשור או לדיאטה של הבנות בכח אדם או לצניחה החופשית של המניה (תקופת הצנע עכשיו). זה הביא אותי למצב המביש שלא הייתי מוכן לזה, אז הבוקר, הגעתי לעבודה ועשיתי את דרך החתחתים הארוכה ללחם ארז כדי לקנות סופגניות קטנות במחיר זהב כל אחת (הן היו מאתמול, מה שהפך אותן ליבשות וקרות – לא ממש מספק).

יותר מדי שירים

אנחנו הורים טריים. זה די ברור. אין לנו מושג בשירי ילדים ותינוקות. יש לי הרגשה שאלה שירים שיודעים אותם רב בשני שלבים בחיים: בגיל 0-10, וכשיש ילד בגיל 0-10 בבית. מישהו באמת יודע לדקלם את "מה עוז צור"???

עשינו די הרבה בושות בחג הזה עם הקטנה וכנראה שדי בלבלנו לה את המילים והמצאנו אותם ולפעמים גם באנו עם לחנים חדשים שיתאימו.

אשתי לא צריכה להדליק נרות

לא רק שהיא לא יודעת לבשל, היא גם לא יודעת להדליק נרות. ענת – רק בשבילך מדריך מקוצר:

1. "מדביקים" את הנרות טוב טוב לחנוכיה עם קצת אש שתרכך להם את התחת.
2. מברכים.
3. מדליקים אחרי שמברכים – עדיף עם מלמול "מה עוז צור" ברקע. ורצוי מהר כדי שכשיגיע המשפט השני של "מה עוז צור" כבר לא יהיה צורך להמשיך לשיר.
4. את השמש מדליקים בסוף.

כמה כיף. תחנה הבאה טו' בשבט. או פורים.

מחקר חדש קובע: פנסיונרים בגיל הזהב ששוקלים מעל ה-BMI שלהם (עודף משקל) חיים יותר.

המחקר הוא ישראלי. הוא חדש. לא מצאתי אותו באיטרנט. שמעתי עליו ברדיו בדרך הביתה היום.

מסקנה: אני בבעיה אמיתית.

• לא מספיק שאני גבר (חיים בממוצע 3-4 שנים פחות מנשים)
• לא מספיק שאני שמאלי (חיים פחות , בעיקר בגלל תאונות)
• לא מספיק שאבא שלי נפטר בגיל צעיר (גנטיקה? אינרציה? מזל?)

עכשיו אני גם רזה מדי (לא מעל ה-BMI שלי זה בטוח). מזל שאני הולך לאכול פסטה הערב.

הבהרות:

• אמא, אם קראת את זה – תשכחי. חבל. ואם את לא שוכחת, את יכולה לוותר על הטלפון החינוכי שיסביר לי לא לכתוב דברים כאלה.
• עדי, אם את קראת את זה – תודיעי לאמא שלא תקרא
• חן , כשתקראי את זה, אם תקראי את זה בעוד כמה שנים כשתדעי איך – אני לרוב אופטימי, לא לדאוג.
• ענת, אשתי היקרה – אני מקווה שעכשיו תתני לי לזלול קצת יותר. בעיקר סופגניות.

הלכנו היום לסידורים במטרה להחליף את המלתחה של הבת שלנו. זה די מדהים, אבל בגדי תינוקות ושעונים מקולקלים הם אותו הדבר: שעון מקולקל עדיין מצביע על השעה הנכונה פעמיים ביום, ובגדי תינוקות יתאימו לילד שלכם בדיוק פעמיים – כל שאר הזמן או שהם יהיו גדולים מדי או קטנים מדי…

בכל אופן, קפצנו לסידורים בבוקר והשארנו את הקטנה עם הסבא והסבתא שלה (במקום הסרט השבועי אפשר לומר). ענת, אשתי היקרה, החליטה שהגיע הזמן להחליף את נעלי הספורט שלה – קפצנו לחנות ספורט – ככה על הדרך…

מה שמביא אותי למסקנה שנשים זה עם מאד מאד מאד רגיש, עדין ומודע. מודע בעיקר לחוסר נוחות. היא מדדה כמות זוגות שאני מודד בערך ב-5 שנים. היה שם כתום, ורוד, סגול, כחול – והכל הכל נעליים של New Balance. הנעל ההיא לא נוחה, האחרת רחבה מדי, זאת ברבע מידה קטנה מדי ושם הצבע לא מתאים לצבע העיניים של הבת. בשלב שבו התחלתי להתייבש, התחלתי לשחק עם הטלפון…

חלק מהזוגות – אלה הזוגות שעלו לגמר בתוכנית הריאליטי שקיבלתי בחנות.

בדיקה השוואתית במעבדות ענת לגבי הבדלי הנוחות בין צבע כחול לורוד (אשה – הורוד ניצח)

ווידוא מיקום הבהונות בנעל (אפילו העמידו אותי כדי לבדוק מה המצב עם הנעליים שלי)

הנעל הנבחרת. ברור שהיא בורוד וגם הנעל הכי יקרה בחנות.

כמו בכל שופינג, היינו חייבים לסיים בנשנוש.

אני? כשאני נכנס לחנות כדי לקנות נעליים, אחרי 5 דקות ו-2 זוגות אני בחוץ עם המנצח. איכשהו, רוב הגברים הם כאלה, והנשים – הן עושות מכל קנייה עבודת דוקטורט (לפחות רובן).

לא סתם הייתי בוושינגטון מהעבודה. זה היה הביקור הראשון שלי בחו"ל מאז הלידה של הצעצוע החדש שלנו, ובירת ארה"ב נבחרה פשוט כי הצלחתי להשיג אפשרות לדבר שם בכנס של מפעילי רשתות כבלים באמריקה.

מה לזה ולרפואה?

הכנס היה יומיים, מתוכם הגעתי ליום שבו דיברתי (וגם אז עזבתי מיד אחרי). הנושאים בכנס היו מגוונים. אני אישית דיברתי על שימוש בטכנולוגיית שיחות וידאו באינטרנט על גבי ממירי הכבלים בבתים – העתיד הקרוב/רחוק אם תרצו. קצת לפני בבוקר, דיבר ד"ר נחמד – הוא היה אחד מהמרצים הטובים יותר שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות. הוא לא היה מרוכז במה שכתוב במצגת. המצגת הייתה שם כדי לתמוך בו ולא להיפך. והוא היה מרתק.

הוא דיבר על נושא מאד פשוט: איפה נמצאת הרפואה היום ביחס לטכנולוגיה (הרבה מאחור).

בין השאר, הוא דיבר על דום לב. כנראה בגלל הקרבה שלי לנושא הזה (אבא שלי נפטר מדום לב), הקשבתי לו… הטענה העיקרית שלו היא שאין כזה דבר מוות בלי סיבה. כשהלב מפסיק לפעול – זה קורה פשוט כי היו בעיות כבר כמה חודשים בקצב הלב כל כמה זמן, אבל במקרה מאד מסויים, הפרעה שכזו יכולה לגרום למוות – אז מתייחסים לזה כאל דבר פתאומי ולא ניתן לזיהוי. לטענתו, אם היינו בודקים את מצב הלב 24 שעות ביממה, היה אפשר גם לעלות על הבעיה וגם לפתור אותה חודשים, אם לא שנים, לפני האירוע עצמו.

הוא שאל שאלה פשוטה שלא הייתה לי תשובה עליה: האם היינו מוכנים לנהוג במכונית שאין בה מד דלק – שאם רוצים, אפשר לצאת מהרכב ולבדוק מה מצב הדלק… ואם באוטו שלנו לא, אז למה אנחנו מוכנים לקבל את זה עם הגוף שלנו?

מסקנה: אולי כדאי שאני אלך לבדיקה השנתית שלי לדם. כבר לא הייתי איזה 3 שנים שם…

את המצגת, אפשר לראות כאן למטה – קיבלתי ממנו את האישור להציג אותה בפומבי… (מצטער על הרצינות, אבל פעם בכמה זמן קצת להתעסק עם הנושאים האמיתיים זה לא נורא)

[slideshare id=172350&doc=where-we-are-and-where-we-need-to-be-119550356178401-2&w=425]