בטיסה הראשונה שלי ברדויז'ן, לפני מיליון שנה בערך, הבוסית שלי עמדה על כך שאני לא אדבר בעברית כשיש אנשים בחדר שלא מבינים את השפה – זה פשוט לא נחשב מנומס.

אז התנהלתי באופן הזה במרבית שנותי בחברה, פחות או יותר, כשאני מתנצל ומבקש רשות מהאורח שלא מבין מילה בעברית כשהייתי צריך להדרדר לשפה הזאת כדי לדבר עם אחרים בחדר.

שבוע שעבר, בביקור במזרח, הייתי בארוחת צהריים בסין. עם עוד חמישה סינים. הנה השיחה המרתקת שלקחתי בה חלק פעיל מאד:

… ני שי צ'ייי ני הווו אנ לי sales and marketing לו פי צ'ה אננו שי solution אגו מי לו נו שה product מי גו נה לו שו פה שי ני concept ני שו גו …

האוכל לפחות היה מצויין, ואפילו דאגו לי ל-3 מנות שונות מירקות וטופו בלבד.

ואשתי עוד אומרת לי שאין לי נימוסי שולחן (היא דוגלת בשילוב האסכולות של האצולה הפולנית והמלוכה הבריטית). אני צריך פעם אחת לקחת אותה לביקור במזרח – אולי זה ישים לה קצת פרופורציות.

אחרי הפסקה, אני שוב טס. ושוב למזרח. אחרי שנים ארוכות שבקוריאה אני מבקר בדיוק באותו המלון (Ramada), החליטו להחליף. למלון קרוב בהחלט (כמעט בצד השני של הכביש).

התוצאה הייתה יותר מאשר סבירה, עם כמה נקודות מעניינות:

• חוץ מהריח של כל הסבונים והשמפואים שהיה ריח של מי פה, והעובדה שהיו באמבטיה חלקיקי מלח מים המלח לרכישה, וזה שיש מראות בכל פינה (די מוזר לראות את עצמי מכוון לאסלה), היה גם כסא מול הכיור. לכו תבינו

• לא יצא לי, אבל כנראה זה נפוץ שיש במלון הזה הפסקות חשמל… אחרת אני לא יכול להסביר את הפנס.

• יש מיניבר, אבל הפעם הוא מקבל נקודות זכות. מלבד שתיה יקרה, הוא מכיל גם כמה אייטמים מאד חשובים לשכחנים כמוני: תחתונים למכירה לגברים ונשים.

• מגהץ יש להם, אבל הקרש בנוי לדרדסים. בסופו של דבר, גיהצתי את החולצות שלי על הרצפה, כשאני שובר את הגב בתהליך. לא משהו.

הגיוון במלון היה במקום. החדש טוב לפחות כמו Ramada האהוב. נראה מה יהיה לי שם בפעם הבאה…

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5. אין הפתעות.
2. נייר טואלט – 5. האסלה מגיעה עם הטייס האוטומטי – זה שמנקה, מכבס, מחטא ומחמם את הישבן לבקשת הקהל והצופים.
3. גודל חדר – 5. סבבה.
4. תאורה – 5. יש ימבה אור ושליטה מרכזית משני צידי המיטה.
5. אינטרנט – 4. בתשלום.
6. מגהץ – 3. נמוך מדי וצריך לבקש אותו.
7. מתאם חשמל – 5. כמו ברמדה, יש חיבור שמתאים לכל המדינות (4 כאלה בפינת העבודה).
8. ערוצי טלויזיה – 5. הרבה תחנות באנגלית, אם כי קצת חבל שהרוב זה חדשות.
9. מיני בר – 3. יש. קיבל את הנקודות החיוביות על התחתונים, למרות שלא שכחתי אותם הפעם.
10. כספת – 2. כתוב שיש. לא הצלחתי למצוא אותה – כנראה היא מוחבאת טוב מדי.
11. ארוחת בוקר – 5. היה עצוב לעזוב אחרי יומיים. אוכל שווה.
12. חדר כושר – 5. יש. עם בגדים להחלפה מהמקום (כמו רמדה). החדר כושר גדול ומרווח, עם כל המתקנים הנדרשים, בתוספת בריכה וסאונה.
13. אחרים – 5. אין תלונות. שירות מצויין. עובדים אדיבים בכל מקום.

לסיכום: 4.38 במדד המלונות של צחי. מהגבוהים שבמדדים.

מחר אני שוב בדרכי למזרח הרחוק, אחרי הפסקה די ארוכה. ובדיוק לפני הטיסה, לפני שאני אשכח ולפני שלא יהיה ברור למה זה קשור, הנה כמה מקומות שבהם עברנו באירלנד די בטעות והיו שווים בהחלט.

B&B ב-Killarney

במרחק של ק"מ או 2 מהעיר Killarney (שאותה שווה לבקר, והיא גם נקודת ההתחלה בטבעת קרי), יש B&B על גבעה אחת שקוראים לו Reeks View. המקום צבוע בוורוד, והבעלים של המקום – אשה חביבה לכל הדעות עזרה לנו רבות להחליט מה לעשות. חדרים נעימים ומרווחים. ארוחת בוקר טעימה.

Reeks View

Tullig, (off Cork Rd .) Killarney, Co. Kerry

Tel/Fax: (064) 33910

www.reeksview.com

פנקייק בטבעת קרי

עוד מקום שנכנסו אליו בטעות. אם אתם עושים את הטבעת בנסיעה – המקום שווה עצירה. מעוצב כולו סביב תות שדה, עם מרקים מעולים ופנקייקים מכל סוג אפשרי.

The Strawberry Field

Pancake Cottage & Tearoom

Moll's Gap – Sneep Road (R568)

Margaret: 064-82977

www.pancakecottage.com

ארוחת ערב ב-Waterville (עדיין טבעת קרי)

אם יש ארוחה שווה באמת בכל הטיול הזה, היא לבטח הייתה ב-An Corcan. כמו כל דבר טוב, הגענו אליו בהמלצה חמה מה-B&B שהיינו בו באותו הערב. אם הבנתי נכון, המקום מנוהל ע"י 3 נשים שאוהבות אוכל (רואים עליהן): הן מבשלות, ממלצרות ועושות הכל במסעדה. כשהגענו היה מפוצץ. כשיצאנו היה גם מפוצץ. מקום מצויין. אוכל שווה. הקינוח פודינג לחם וחמאה – למות.

An Corcan

Waretville, Co. Kerry

Tel: 066-9474711

B&B בצוקים

סמוך לצוקי מוהר יש עיירה קטנה בשם Doolin. לא לוותר – היא מקסימה ומיוחדת (=כמו כל עיירה באירלנד). ה-B&B שם היה מצויין. האשה מכינה ומבשלת את ארוחת הבוקר בעצמה והתוצאות מצויינות. ה-scones שהיא מכינה דליקטס אמיתי. הבעל, שרואים שאוכל טוב אצל אשתו, ימליץ על ארוחת ערב בפאב בסמוך (מרחק יריקה), ובצדק.

Churchfield B&B

In Doolin, Co. Clare

Tel: (065) 7074209

www.doolinaccomodations.com

או יותר נכון אנחנו?

הבת שלנו, איך לומר את זה… היא לא מעשנת – היא ביישנית.

[gv data="99iI34IEBP8"][/gv]

קצת מאד ביישנית.

עד לרמה הזאת שהרבה דברים פשוט לא ניתן לעשות. כמו לטפס על מתקנים בפארק כשיש ילדים בסביבה.

אז כמו כל הורים לילד ראשון דאגנו, ולקחנו אותה לאבחון במרכז להתפתחות הילד.

זה היה הבוקר. בתל השומר. [המלצות חמות על הצוות שם לכל מי שחושב ללכת דרך אגב]

הילדה שלנו החליטה להראות נחמדות מרשימה הבוקר במהלך ה"בדיקות" ואפילו הביאה את הרופאה והמרפאה בעיסוק שהבעיה היא לא הבת שלנו, אלא אנחנו:

כן, יש אולי בעיה.

לא, אין צורך לתייג אותה בשם.

לא, אין צורך לטפל בילדה.

כן, אולי כדאי שאתם תבואו לסדרה של טיפולים אצלנו.

אז שוב אנחנו אשמים. חנצ'יק – זאת לא את, זה אנחנו.

לאשתי יש/היה יומולדת היום. האחד הזה שבו היא הייתה מבואסת בו יותר מכל האחרים מאז שהכרתי אותה.

הסיבה? חוץ מהגיל, שרק עושה לה טוב לדעתי, זה כנראה בגלל שאף אחד כמעט לא התקשר (כנראה בשל חוסר התראה מוקדמת) והעובדה שבעלה היקר היה עסוק יותר בלשלשל ולהיות קרוב למוות מאשר לחגוג עם אשתו.

אבל אנחנו לא מדברים על אשתי הפעם, אלא עלי…

לכל אחד יש איזה יומולדת נאכס שכזה. אצלי זכורים שניים כאלה: בין 29 ל-30 (אני מחשיב את השנה הזו אירוע אחד ארוך) ואיפושהו בכיתה ו'.

יום ההולדת שלי הוא אי שם בסוף בחופש הגדול. בתקופה שבה לא ממש ניתן לעשות ימי הולדת בבית הספר. בכיתה ו', כשהחלטתי את מי להזמין ליום ההולדת, והשקעתי בכתיבת הזמנות בעצמי, נותרה הבעיה היחידה הזו של לחלק את ההזמנות לחברים. הדרך בה בחרתי זה לרוץ בין הבתים ולפזר את ההזמנות בתיבות הדואר.

אבל… אז הוחלט, לא ברור לי מאיזה סיבה, לדחות בשבוע את היומולדת.

אז רצתי בין חברים והודעתי על השינוי.

פיספסתי מישהו אחד… לא ממש נעים היה באותו היום כשהוא בא לבדו, בליווי הורים למסיבה שלא התקיימה. פדיחה.

עד היום אני זוכר את זה. את היומולדת עצמו מאותה השנה אני לא זוכר בכלל, אבל את זה שהוא הגיע – אני עדיין זוכר.

אז אשתי היקרה – לא נורא. עוד שנה עברה. את עדיין שווה בטירוף. שנה הבאה אני אשתדל להיות בריא יותר ולצעוק על החברות שלך שיתקשרו בזמן.

מזל טוב!

אז חזרנו. תמונות כבר נמצאות ב-Flickr. הסברים על המסלול שעשינו ומסקנות יבואו בהמשך.

בינתיים, רשימה קלילה של לימוד אקטיבי מהטיול:

• נהיגה בצד שמאל של הכביש זה לא כיף. ברכב ידני זה אפילו כיף פחות. בלי GPS זה ג'יפה. אחרי שלושה ימים, מראה צדדית אחת שנפגשה מקרוב עם אוטובוס (והייתה זקוקה לחיזוק חיובי כדי לתפקד מחדש), ועובר אורח תמים שכמעט נדרס כשעצרתי לידו לשאול שאלות, התחלתי להרגיש שאני יכול לסוע באופן "סביר" ברכב. פעם הבאה אוטומט.
• GPS זה לחננות. גברים אמיתיים נוסעים עם הרגש. ומגיעים באיחור. למקומות הלא נכונים. ועוצרים בצד כדי לשאול, כי אין ברירות. ומשערים כמה זמן יקח להגיע ליעד הבא (וטועים בשעה). הסוכנת אמרה "תגיע, תבקש GPS. אני לא יכולה להזמין אותו מפה". אז זהו. שמשם אין. צריך להזמין מראש.
• רכב באירלנד? תזמינו באינטרנט. מסוכנות מקומית. עדיף כשאתם במלון בדבלין ולא מהארץ. GPS תזמינו מראש. יש ערימה של מיסים (מגיע ל-80 יורו ויותר) על רכב – סכומים שאומרים רק כשבאים לאסוף את הרכב. קחו בחשבון. ואם כבר אירלנד – עדיף ללכת ברגל ולהסתובב בטבע – צילומים מהאוטו זה די מייבש.
• רכב באירלנד? שלטים של מכסימום 100 קמ"ש הם לעיתים קרובות המלצה בלבד – לא ניתן להגיע למהירות הזאת… מסלול וחצי שמשמש לשני הכיוונים, שנוסע בפיתולים תמידיים של עליות וירידות על צוקים פתוחים. ולפעמים, מתחת לשלט שמורה על 100 קמ"ש, יש עוד שלט, שכתוב עליו "slow", או מילות זהירות אחרות. הזוי לחלוטין.
• B&B עדיף על מלונות ועל Guest House. יחס אישי. תתחילו לחפש בערב. תכוונו להגיע ל-B&B במקום שבו תטיילו ביום למחרת – בעלי הבית יוכלו מאד לעזור בהצעות לאיפה ללכת ואיפה לאכול ארוחת ערב.
• B&B עדיף בכניסה לעיירה ולא בתוכה – עולה פחות וחדרים יותר גדולים. ככל שצבע הבית יותר ורוד ומוזר, היחס יהיה חם יותר.
• B&B לא להזמין מהארץ אם לא חייבים – פזורים בכל חור באירלנד ותמיד יהיה אפשר למצוא מקום – בייחוד מחוץ למרכזי העיירות.
• ארוחת ערב. בפאב המקומי אם אפשר. לבוא בדיוק לפני שסוגרים את המטבח – ככה אפשר לאכול תוך כדי ההתחלה של ה"חפלה" (מוזיקה חיה של 3-5 נגנים וזמרים).
• האירים אומרים לפעמים שאפשר לחוות 4 עונות ביום אחד באירלנד. זה לא בצחוק – זה קרה לנו כמעט שבוע שלם.
• אל תשאלו אירים שאלות אם אין לכם הרבה זמן. כשאירי מתחיל לענות, זה יקח הרבההההה זמן. וזה תמיד יגמר בהסבר על הסיבות למזג האויר המשוגע או ההיסטוריה של המקום.
• צריך לחזור לאירלנד לעוד כמה סיבובים…

אז היינו באירלנד.

היה פצצות.

רק החזרה הרסה את ההנאה.

ארקיע, החברה היחידה שטסה ישירות לאירלנד (פעם בשבוע בלבד), לא ממש דואגת ללקוחות שלה – הם הרי לקוחות שבויים.

זהו שלא.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו באירלנד. הפעם הראשונה שלנו עם ארקיע לחו"ל. והפעם האחרונה שלנו עם ארקיע לחו"ל. פעם הבאה, נסתפק בקונקשן מאירופה לארץ – לפחות אז יתייחסו אלינו כמו לקוחות (והטיסה אפילו תעלה קצת פחות).

האסון התעופתי הזה התחיל עוד בשדה התעופה בדאבלין. הגענו "רק" 3 שעות לפני הטיסה לקבלת פנים מרנינה של תור ארוך (ישראלים יודעים שידפקו אותם, אז הם באים מוקדם, כדי לקבל את כל החוויה). התור לא זז. עמדנו בו שעתיים וחצי. יחד עם קבוצת תיירים שהיו בה אנשים בני 70 ומעלה. גם הם עמדו מעל שעתיים באותו התור. למה? כי לארקיע יש זמן. צריך כמובן לבדוק את כל המזוודות, אבל למה להשקיע במכונת שיקוף? או לשים מכשיר ש"מריח" מזוודות (כמו זה בפריז). או פשוט להכפיל או לשלש את צוות הבטחון של הטיסה. מספיק 3-4 בודקים. כל אחד פותח מזוודות. מפשפש, מוציא בגדים, תיקי אמבטיה, מתנות, שקיות כביסה – הכל מול כל התור. כן – אני עכשיו יודע מה אנשים בני 70 אורזים לטיסות לחו"ל. אני אפילו יודע כמה קשה להם להרים ולהוריד את המזוודות שלהם משולחנות מאולתרים שמתפרקים – לנו הישראלים לא מגיע יותר מזה. אנשי הבטחון אפילו הבטיחו לי שהמצב הזה עומד להמשך כל הקיץ – ככה זה.

אנשים זקנים. שעתיים לעמוד בתור. חלקם הלכו וחיפשו מקומות לשבת, אבל כסאות אין. הם התפזרו להם. התיישבו על המסועים בדלפקי הצ'ק אין ממול. חיפשו לשבת על עגלות מזוודות פנויות. מדדים להם בקושי רב ברחבי הטרמינל. ביזיון. לאף אחד לא אכפת. שילמו את מחיר הכרטיס הגבוה ביותר לשבוע באירופה וקיבלו שירות של צ'רטר בחברה שכוחת אל.

הטיסה כמובן גם אחרה לצאת לדרך – אנחנו הרי עיקבנו אותה עם התור שעשינו.

הדיילות עוד הספיקו לעשות "משחק הכסאות" במטוס והזיזו אנשים מהמושבים שלהם למושבים אחרים. מישהו קרוב אלי שאל בשלב מסויים "מה אני זונה?" – אחרי שהקימו אותו למקום אחר בפעם הרביעית.

השירות בטיסה היה מזעזע. דיילת הפילה קלטת וידאו על הראש של אחד המבוגרים בטיסה ופצעה אותו (היה דם). הדיילות סגרו במכוון את השירותים הקידמיים – כדי שהנוסעים המעיקים (ארקיע – אלה הלקוחות שלכם) לא יפריעו להם במנוחת הלוחם שלהן.

הטיול לאירלנד היה מדהים. תמונות עוד יבואו (יקח להן כמה שעות למצוא את דרכן לאינטרנט).

אנחנו בטוח נחזור לאירלנד, אבל בקונקשן. ארקיע כבר לא יראו את הכסף שלנו ליעד הזה.

ואולי זאת הסיבה שאשתי החליטה שהגיע הזמן לבקר דווקא בדבלין. או יותר נכון אירלנד.

מחר, אנחנו טסים לנו לשבוע לאירלנד.

הכלב יבלה את הזמן בפנסיון 5 כוכבים (=בית פרטי בהוד השרון). חן תסתפק בסבתות ובסבא שלה.

ואני? שבוע טירונות בבוץ האירי עם תקוות גדולות למעט גשמים ולעוד פחות וויכוחים עם אשתי שתחיה (פעם ראשונה מזה כמה שנים שאני אהיה רק איתה במשך שבוע שלם. כל יום. כל היום).

תמונות בהמשך.

אם יש שני דברים עיקריים שליוו את הילדות שלי, זה לגו ומשחקי מחשב מעפנים.

מישהו החליט לחבר בין השניים ולהביא את כל הנוסטלגיה הזאת בחזרה אלי הבוקר.

[gv data="KhkR-vHXO28"][/gv]
http://www.youtube.com/watch?v=KhkR-vHXO28

או יותר נכון לא הכי חלש.

היום בבוקר, בחדר הכושר קרה דבר מפתיע: הגיע בחור חדש (שאינו פנסיונר) שחלש יותר ממני.

אם הוא ימשיך להגיע בהתמדה, אולי אפילו לאגו שלי יהיה קצת נחת 3 פעמים בשבוע…