לאשתי יש/היה יומולדת היום. האחד הזה שבו היא הייתה מבואסת בו יותר מכל האחרים מאז שהכרתי אותה.

הסיבה? חוץ מהגיל, שרק עושה לה טוב לדעתי, זה כנראה בגלל שאף אחד כמעט לא התקשר (כנראה בשל חוסר התראה מוקדמת) והעובדה שבעלה היקר היה עסוק יותר בלשלשל ולהיות קרוב למוות מאשר לחגוג עם אשתו.

אבל אנחנו לא מדברים על אשתי הפעם, אלא עלי…

לכל אחד יש איזה יומולדת נאכס שכזה. אצלי זכורים שניים כאלה: בין 29 ל-30 (אני מחשיב את השנה הזו אירוע אחד ארוך) ואיפושהו בכיתה ו'.

יום ההולדת שלי הוא אי שם בסוף בחופש הגדול. בתקופה שבה לא ממש ניתן לעשות ימי הולדת בבית הספר. בכיתה ו', כשהחלטתי את מי להזמין ליום ההולדת, והשקעתי בכתיבת הזמנות בעצמי, נותרה הבעיה היחידה הזו של לחלק את ההזמנות לחברים. הדרך בה בחרתי זה לרוץ בין הבתים ולפזר את ההזמנות בתיבות הדואר.

אבל… אז הוחלט, לא ברור לי מאיזה סיבה, לדחות בשבוע את היומולדת.

אז רצתי בין חברים והודעתי על השינוי.

פיספסתי מישהו אחד… לא ממש נעים היה באותו היום כשהוא בא לבדו, בליווי הורים למסיבה שלא התקיימה. פדיחה.

עד היום אני זוכר את זה. את היומולדת עצמו מאותה השנה אני לא זוכר בכלל, אבל את זה שהוא הגיע – אני עדיין זוכר.

אז אשתי היקרה – לא נורא. עוד שנה עברה. את עדיין שווה בטירוף. שנה הבאה אני אשתדל להיות בריא יותר ולצעוק על החברות שלך שיתקשרו בזמן.

מזל טוב!