או יותר נכון אנחנו?
הבת שלנו, איך לומר את זה… היא לא מעשנת – היא ביישנית.
[gv data="99iI34IEBP8"][/gv]
קצת מאד ביישנית.
עד לרמה הזאת שהרבה דברים פשוט לא ניתן לעשות. כמו לטפס על מתקנים בפארק כשיש ילדים בסביבה.
אז כמו כל הורים לילד ראשון דאגנו, ולקחנו אותה לאבחון במרכז להתפתחות הילד.
זה היה הבוקר. בתל השומר. [המלצות חמות על הצוות שם לכל מי שחושב ללכת דרך אגב]
הילדה שלנו החליטה להראות נחמדות מרשימה הבוקר במהלך ה"בדיקות" ואפילו הביאה את הרופאה והמרפאה בעיסוק שהבעיה היא לא הבת שלנו, אלא אנחנו:
כן, יש אולי בעיה.
לא, אין צורך לתייג אותה בשם.
לא, אין צורך לטפל בילדה.
כן, אולי כדאי שאתם תבואו לסדרה של טיפולים אצלנו.
אז שוב אנחנו אשמים. חנצ'יק – זאת לא את, זה אנחנו.
הסיפור מוכר. גם יאיר שלנו כזה (בטח שמתם לב במפגש).
וגם אנחנו בדרך לאבחון (לא בגלל הביישנות אלא דברים נוספים, הילד ממש OCD).
וגם לנו ברור שיגידו שהבעיה היא אצלנו ולא אצל הילד…
אל תרדו על עצמכם יותר מדי, גם כשאני צלעתי באופן כמעט בלתי מובחן (אני עדיין חושב שאף פעם לא צלעתי) אחד הרופאים אמר לאבא שלי "הרגל השמאלית שלו עצלנית, אני מניח שאתה בנאדם עסוק ולא מתעסק בספורט"
(הוא ידע שאבא שלי הוא איש עסקים)
הייתי בן 7, ועדיין רציתי לומר לאבא שלי "אבא, זה לא אתה – זו הדאגה המוגזמת, אני לא באמת צולע!"
מיותר לציין שהיום (כמו בעבר) אני הולך הצורה נורמלית לגמרי.
אל תדאגו, יש ילדים כאלה – ביישנים כתינוקות וצעקניים כבני נוער..אתם עדיין בחלק הקל 🙂