שוב מלון. הפעם באירופה. ממש הרגשה של מסביב לעולם בשבועיים.

אחרי 36 שעות בארץ, יצאתי לגיחה קצרה בצרפת, בתקווה לחזור לבית עם שתי נשים וכלב ובלי מזוודות עם הבגדים שלי ארוזים…

המלון הפעם הוא בחור בצרפת, או יותר נכון ב-Le Mans. ה-GPS שנסענו איתו הודיע באדיבות "You Have Arrived" בדיוק שניה אחרי שעברנו את המלון – הזדקקנו לעצור בחריקה ולחזור ברוורס – אני בטוח שהיא עשתה לנו את זה בכוונה.

בכל אופן, לעניינו:

מדובר במלון נחמד למדי שנבנה לתוך בית/אחוזה. לכל חדר יש צורה משלו ולמלון כולו יש אופי מיוחד – כמו הרבה מלונות קטנים באירופה.

המעלית קטנה להחריד, ונראית יותר כמו דלת למרתף מתחת לגרם המדרגות מאשר מעלית. אפשר גם לומר שגרים פה לרוב גמדים או אנורקסיות, אחרת אין שום דרך שבעולם להכניס לתוך המעלית הזו חמישיה, כמו שכנראה ניתן לפי החוק.

החדרים עצמם גדולים והתקרה מאד גבוהה, ככה שבאמבטיה היה הרבה מקום לידיים שלי…

המוזרויות? מפתח. הוא בצורת T מסיבות לא מובנות… הכל הפוך אצל הצרפתים האלה

מה שכן,כמו במלון בטיוואן, גם זה מתבטא בעיקר ב"אין" – מה שהוא לא כולל.

לתוצאות

1. דלת כניסה – 4. מפתח מפגר משהו, אבל עשו נעץ מיוחד באמצע הדלת כדי לתלות את ה"לא להפריע" במקום על ידית הדלת.
2. נייר טואלט – 5. אין הפתעות.
3. גודל החדר – 5. תקרה גבוהה. חדר גדול, גם אם מינימליסטי משהו.
4. תאורה – 4. יש מספיק, אבל כל נקודה לחוד.
5. אינטרנט – 4. מהיר, אבל עולה כסף. השירות האוטומטי מהעבודה (iPASS) תופס.
6. מגהץ – 4. יש, אבל רק אחד לכל המלון, וצריך לרדת לקבלה – גם כאן אין ממש שירות חדרים. מגהץ טוב דרך אגב.
7. מתאם חשמל – 2. לא חיפשתי, אבל כנראה שיש (וצריך לרדת לקבלה).
8. ערוצי טלויזיה – 2. לא ניסיתי. היא בגודל של המסך של הלפטופ שלי והיא די עצובה יחסית לגודל החדר.
9. מיני בר – 5. יש. נעול. אין מפתח. וכראה ריק.
10. כספת – 0. מה זה כספת?
11. ארוחת בוקר – 4. שכחו את הירקות. אפילו עלה חסה אין. גם לא פרוסות מלפפון. או איזה עגבנית.
12. חדר כושר – 0. אין.
13. אחרים – 3. מתאים לנופש ולא ממש לעבודה. הייתי חוזר.

סה"כ 3.23 במדד צחי למלונות.

דרך אגב, הנוף מהחלון בחדר נחמד בבוקר ואין תנועה או רעש מיותר בצמוד למלון.

עם קצת מזל, אני לא אכתוב במדור הזה יותר בחודש-חודשיים הקרובים… אולי ככה אשתי תשאיר אותי בבית עוד קצת.

אחרי קוריאה, מגיע התור של טיוואן. הפעם אפילו יצא לי "לגור" במלון 4 לילות – הרבה מעל הממוצע של 16 שעות שלי בדרך כלל.

הייתי במספר מלונות בטיוואן והפעם הגיע תורו של K HOTELS TAIPEI 2.

אפשר לומר שהמלון הזה בנוי לאנשים שלא רוצים שירות. אין שירות חדרים. אין לובי (כמעט ואין). אין מזנון. אין נשנושים בערב. אין חנויות מיותרות ויקרות להחריד במלון. בקיצור – אין.

מה כן יש? חדר. עם שטח יחסית גדול.

וקערת פירות (חד פעמית – אין ריפיל כל יום).

בקשר לגודל אין מה לומר – החדר גדול, הטלויזיה גדולה וחדר האמבטיה גדול עד כדי כך שאם יוציאו ממנו את האמבטיה המיותרת (יש גם מקלחת לא קטנה בכלל בנוסף), אשתי תוכל לעשות שם שיעורי פילאטיס פרטיים.

הקטע המפגר היחיד הוא המפתח לדלת – הוא מגיע כמו מפתח לבית, מחובר למחזיק מפתחות שיותר צר מהנוסע המתמיד שלי – הייתי צריך לאלתר כדי לרדת לאכול בלי שיסגר לי החשמל למחשב בחדר…

לתוצאות

1. דלת כניסה – 3. מה זה החרטא הזה עם המפתח?
2. נייר טואלט – 5. אין הפתעות.
3. גודל החדר – 5.
4. תאורה – 4. יש ימבה, אבל צריך לצוד את המתגים כדי לכבות אותם בלילה.
5. אינטרנט – 5. מהיר וחינם.
6. מגהץ – 3. יש, אבל רק אחד לכל המלון, וצריך לרדת לקבלה – אמרתי כבר שאין שירות חדרים. לא כדאי לחכות לבוקר כדי לבקש אותו (ניסיתי – ואיחרתי לפגישה).
7. מתאם חשמל – 2. לא חיפשתי, אבל כנראה שיש (וצריך לרדת לקבלה).
8. ערוצי טלויזיה – 5. עצרתי ב-70… יותר מעשרה באנגלית ואפילו כאלה שווים.
9. מיני בר – 5. יש מקרר, אבל הוא ריק – אשתי שתחיה לא תוכל להוציא כסף על אקסטרות.
10. כספת – 5. יש. נוחה לשימוש.
11. ארוחת בוקר – 5. מבחר מצומצם יחסית, אבל את החביתות הם עושים עם ירקות וכל בוקר דוחפים פנימה ירקות אחרים – ואני אוהב גיוון.
12. חדר כושר – 0. אין.
13. אחרים – 4. יצאתי מרוצה יחסית לצרכים שלי. חדר נקי. שקט. מסודר. מרווח.

סה”כ  3.92 במדד המלונות של צחי.

לאחרונה התחלתי עם סטייה חדשה – צילום בשירותים ציבוריים. הפרוייקט הזה קרב לסיומו, אבל קצת לפני שאני מפרסם אותו ברבים רציתי להציג כמה שלטים שיצא לי לפגוש בשבוע האחרון באותם מקומות קסומים.

תחילה נביא משהו עם ניחוח מקומי – הדלת שלנו לעולם – נתב"ג 2000.

רשות שדות התעופה שלנו חוטפים מספיק לגבי הבעיות החוזרות ונשנות שלהם עם מגדל הפיקוח והסכנה המוחשית להתנגשות מטוסים, ולכן, מילה טובה אחת עבורם: בשירותים הם חשבו על הכל. בהמשתנות של הגברים שמור מקום מיוחד בקצה, שבו כד החרס המעוצב (והמסריח) נמוך יותר – בשביל ילדים כמובן. כדי שיהיה ברור, הם הוסיפו שלט מעודן ליד.

הם לא חסכו בפרטים…

בשדה התעופה בהונג קונג לא נשארו חייבים. הם הבינו מיד ששירותים ציבוריים הם מקום מאד מסוכן – בגלל שמנקים שם לעיתים כ"כ תכופות (בטוח יותר מאשר בארץ), הרצפה עלולה להיות חלקה – אצו רצו הסינים ומיד שמו שלט כדי שהציבור הרחב יבין את גודל הסכנה.

 הטייוואנים הבינו את הסיבה האמיתית – הריצפה חלקה כי הגברים העצלנים פשוט לא מכוונים כמו שצריך – הפתרון האמיתי צריך להיות פעילות מניעתית – השלט הבא מסביר באופן ברור לציבור הגברים הרחב איך צריך להשתמש בשירותים.

 אם זה לא היה עצוב הייתי צוחק. אני מבקש מהציבור הרחב לקרוא ולהפנים. לא אחת יוצא לי להכנס לשירותים ציבוריים (ולא בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב) ולעבור אסלה אסלה כדי למצוא אחת במצב סביר. מי שלא לימדו אותו בבית איך להשתמש באסלה מוזמן בהזדמנות הזאת לשנן את הכתוב לעיל ובתקווה לבצע בפעם הבאה. למתקשים באנגלית, אנא פנו אלי אחרי הצלצול…

בטיסות מהעבודה לחו"ל אני תמיד שוכח משהו. פעם אחת זה מברשת שיניים, פעם אחרת זה אפטר שייב, לפעמים זה ג'ל גילוח.

שנה שעברה זה היה תחתונים… הייתי צריך לקנות בקוריאה כמה במחיר שערורייתי (אבל הם עדיין הסוג הכי שווה שיש לי בארון).

בגלל זה, כל פעם שאני מסיים לארוז מזוודה, אני מרגיש שמשהו חסר, ורק כשאני מגלה מה חסר – אני נרגע – פשוט כי אז כבר הכל ידוע.

הפעם שכחתי את המלון.

הגעתי לקוריאה (שוב), אחרי בערך 20 שעות של שיטוטים ברחבי העולם במכונית, אוטובוס, מטוסים, וכו'. בנונשלטיות ניגשתי לקבלה ואמרתי "לונט-לוי" (עם ו' אחת ו-ט'). הפקידה הנחמדה חיפשה כמה דקות, אפילו עשתה טלפונים, ואז הודיעה שלא הזמנתי חדר במלון – לא במלון הזה ולא במלונות אחרים בסיאול. כמה כיף.

החבר'ה מהמשרד פשוט שכחו להזמין לי חדר, ואני שכחתי לוודא. אחרי בירור קצר של רבע שעה, לא היה מה לעשות אלא לקחת את החדר היחיד שעוד היה פנוי במלון – הסוויטה. במחיר כפול.

למה רק יום אחד???

מה היה לי שם?

• 1 מיטה. גדולה. בחדר נפרד.
• 1 סלון. עם ספות 3+1, ושולחן אירוח
• 1 חדר אורחים, קומפלט עם שולחן ישיבות + 6 כסאות
• 1 פינת עבודה, עם מחשב…
• 2 טלויזיות שטוחות (בסלון ובחדר הנפרד עם המיטה הגדולה)
• 1 כיסא טייס בשירותים (כמו שהוא מכונה ע"י מישהו בעבודה שלי)

מה רע?

לא הצלחתי לסגור את הטלויזיה בחדר השינה אז תלשתי את כבל החשמל שלה מהקיר והלכתי לישון.

פשוט בזבוז של חדר ל-10 שעות שהייתי בו (וישנתי)…

ובתמונות:

הצבע הכחול שם על השולחן זה פיז'מה שלי מלפני בערך 15 שנה… היא צוברת יפה חורים…

המשיח הגיע!

סימילק החליטו בשעה טובה להוציא אריזה גדולה למזון תינוקות שלהם. לא עוד לקום באמצע הלילה כל יומייםכ שהילדה בוכה לאוכל ולהתמודד עם יד אחת בפתיחת קופסת השימורים שנקראת "סימילאק טופ 1" (כבר טופ 2, אבל היא גם ישנה יותר בלילה). לא עוד לקנות 4 קופסאות אוכל שמספיקות לשבוע. נגמר. אפשר לקנות "אריזת חסכון".

הבעיה?

קודם כל, זה נראה שהם עשו את זה פשוט כדי להעלות את המחיר של האריזות הדרדלה הקטנות שלהם ב-10-15% במחיר – כולם גם ככה יקנו אריזת חסכון (הילד אוכל את זה חצי שנה במילא, אז איפה ההגיון לקנות לו את זה כל יום – זה לא ירקות טריים מהשדה). אז נותנים "אריזת חסכון" ב"מבצע" (שדומה מאד למחיר הישן), מעלים את המחיר הישן (כדי שנרגיש שיש מבצע), ואז, בשקט בשקט, בעוד חודש-חודשיים, הם יעלו את המחיר של "אריזת החסכון" ואולי יזכו לשקט תעשייתי מהלקוחות שממילא קונים הכל כמו מטורפים.

מעבר לזה, אם באריזות הקטנות היה צריך לדוג את הכפית, אז בגדולות צריך לצלול. במשך שבועיים חשבתי לעצמי: "אריזת חסכון – אה, חסכו עלי את הכפית הקמצנים". ואז מצאתי אותה – בתחתית…

מדברים על חסכון? קופסאות השימורים הישנות שלהם תמיד מלאות עד לאפס מקום – ככה שכשמוציאים את הכפית, חצי מהקופסה בחוץ – מזכיר קצת את השכבה העליונה של הפופ-קורן כשהולכים לסרט וקונים פופ-קורן בינוני+קולה בינוני. מה שמעלה את הסעיף ומלכלך עוד קצת את השיש במטבח שלנו שמזמן הפסיק להתלונן.

איך החסכון הזה מתבטא? באו חכמי הדור, עשו קופסה. אמרו – בוא נכניס לה 2.5 קופסאות רגילות: במקום 400 גרם, נשים 1000 גרם. ככה נעשה אריזת חסכון. הלכו, עשו, שמו כיתוב יפה מבחוץ, הכינו קמפיין שיווק, ואז, כנראה בא המנהל ואמר – תורידו קצת – שההורים האלה יקנו יותר. אז הורידו 100 גרם מהקופסה, השאירו אותה "אריזת חסכון" של 900 גרם (???) והשאירו את הקופסה באותו הגודל. אז נכון – היום זה כבר לא מלכלך את המטבח כשפותחים קופסה חדשה פעם או פעמיים בשבוע, אבל זה מרגיש כאילו רימו אותי בכמות (כמו כל פולניה טובה אני אמצא על מה להתלונן).

אז בבקשה – אם כבר לעשות "אריזת חסכון" – אפשר קצת יותר אגרסיביות במחיר ובחירה של מספרים עגולים יותר לכמות שאתם מוכרים?

הילדה שלנו הגיע כבר לגיל חצי שנה, והזמן לרסק ירקות (ובקרוב פירות) הגיע. למי שמתעניין – היא כבר 8 ק"ג, ועוד היד נטויה. לכן, הפעם המתכון יהיה בשביל הילדה (או יותר נכון אמא שלה והמטפלת כשאני לא בסביבה).

מצרכים

• חתיכת עוף – ירך, שוק או סתם חזה
• בטטה אחת, קלופה
• תפוח אדמה בינוני, קלוף
• גזר או שניים, קלופים
• קישוא (לא לקלף. אצלנו זה זוקיני – ילדה צפונית)
• כמה גבעולי שמיר

אופן ההכנה

• מטגנים בסיר עם מעט שמן את העוף לדקה או שתיים – לא צריך לחכות שהעוף יהיה סגור מכל הצדדים.
• מוסיפים את הירקות אחרי שקוצצים אותם מעט (לא חשוב הגודל – בסוף הם גם ככה יימעכו).
• מוסיפים מים עד לכיסוי ועוד קצת, ומניחים מעל את גיבעולי השמיר.
• מכסים, ומרתיחים על אש גבוהה בגז הקטן ביותר בכיריים. כשהעסק רותח, מעבירים לאש נמוכה, על רתיחה איטית לעוד שעה או שעה וחצי.
• מוציאים את השמיר.
• מרסקים לפי הצורך.

הכלב שלנו כבר מאוהב – יש לו תוספת אוכל פעם ביום, מלווה בליקוק ידיים, רגליים, עגלה, בגדים, רצפה וכל דבר אחר בהישג התזה.

חזרה לביקורות הסרטים כאן בבלוג…

היום, אחרי סיבוב הופעות מפרך באשדוד, הבאנו את הסבתא אלינו כדי להאכיל את הקטנה ולשעשע אותה בעוד אנחנו קופצים לבילוי המועדף: סרט ואוכל.

הפעם הסרט היה נ.ב. אני אוהב אותך – עוד אחד משרשרת הסרטים ה"קומיים" שאנחנו הולכים אליהם לאחרונה (אין שום סרט פעולה מספק משום מה). למי שלא יודע (אני לא ידעתי), הסרט מתחיל בזוג נשוי ומאוהב, שהבעל נפטר בגלל גידול במח – שמחה וששון. בהמשך, מתמודדת האישה במשך כל השנה הראשונה שחולפת עם העובדה הזו, בצירוף מכתבים שהשאיר לה מבעוד מועד בעלה.

הסרט הזה הוא יותר טרגדיה מקומדיה לטעמי, אבל עשוי מצויין. היו חלקים לאורך הסרט שנשמעו קינוחי אף באולם, ואני נאלצתי לחנוק לא פעם דמעות שרצו לעלות ולצוץ להן.

אני באמת ממליץ , אבל לא ביום שאתם רוצים להיות שמחים…

המשכנו משם למסעדת ג'ויה, קרוב לעבודה שלי (אם אתם עובדים איתי – לא לצחוק על זה שאני מתגעגע לעבודה בסופי שבוע ומגיע לבקר בסביבה). הנחמד היה שמירי מסיקה ישבה שם לארוחה משפחתית. אני די מעריץ את השירים שלה והתאפקתי שלא לגשת לשולחן שלה, להפריע ולומר לה עד כמה אני נהנה לרקוד ולשיר את השירים שלה עם הילדה בת חצי השנה שלי (שכנראה נהנית פחות עם יכולות השירה המפוקפקות שלי).

חזרנו עייפים אך רצוצים.

שוב – לכו לראות את הסרט הזה, אבל רק ביום שאתם רוצים להיות מדוכדכים.

כן, אני עדיין לא "התגברתי" על השם שלי, ואין כמו תזכורת בעברית…

במסגרת העבודה שלי, יוצא לי לא פעם להוציא "press release" (הודעה לעיתונות) על כל מיני עסקאות מפוקפקות יותר ופחות. בכל המקרים, ההודעות האלה באנגלית (השוק המקומי לרוב קטן מדי לחברות היי-טק ישראליות). משום מה, הירח והכוכבים החליטו להסתדר אתמול בקונסטלציה מאד מאד מסויימת, והעיתון  היהודי הישראלי גלובס ניסה את כוחו בתרגום אסופת מילים באנגלית לעברית – הוא אפילו ניסה לעשות את זה להודעה לעיתונות שעבדתי עליה בזמן האחרון. את התוצאות אפשר למצוא כאן.

אז עכשיו, אחרי השוויץ והליטופים לאגו, יש לי בעיה אחת:

מה זה למען השם לוונט-לוי?

זה לונט-לוי – ב-ו' אחת לא שתיים.

לפחות את ה-ט' הם לא פספסו, בחרו ב-וו ולא ב-ב' ואפילו שמו את המקף באמצע (המקף שם גם באנגלית).

אני חייב להודות שניסיתי לקרוא את התוכן בעברית וזה נשמע לי כמו ג'יבריש – עדיף באנגלית. ועדיף שאני אשנה את השם… במקרה הזה בז' לונט-לוי לא היה עוזר. איך צחי בז' נשמע?בכל זאת… פה זה משפחת בז'

אה כן – ולחכמולוג בגלובס שהחליט להשאיר שם תגובה מלומדת כ"כ: כן, מנהל מוצריםמתראיין – זה קורה פעם בחודש חודשיים. ולא – אני לא מחפש עבודה – די טוב לי כרגע. ואם בטעות אתה מנהל מוצרים ולא מתראיין, אז אתה לא עושה עבודה טובה.

היום צריכה הועדה שמונתה לקבוע את סל התרופות להביא את ההמלצות שלה. היא תקבע גורלות ללא מעט אנשים כאן. הפעם, יש להם בסל, לפחות לפי גלי צה"ל, 50% יותר תקציב מבעבר – 450 מיליון ש"ח. אין לי מושג אם זה הרבה או מעט, אבל במידה מסויימת זה לא משנה בכלל.

הם נמצאים במשחק שבו הם פשוט לא יכולים לנצח. כל מספר שייבחר עבור תקציב שכזה פשוט לא יספיק – לפחות מבחינת החולים שישארו עם התרופות שלהם בחוץ…

חברות התרופות משקיעות כספים בפיתוח התרופות ומגנות עליהם בפטנטים שמקנים להם שנים רבות של בלעדיות. בלעדיות זו מאפשר לאותן החברות לקבוע מחירים גבוהים עבור התרופות עד שפג הפטנט. בלי הגנה של פטנטים לא היה תמריץ לחקור מחלות רבות ולפחות כעת, אין פתרונות קסם אחרים בכלכלה החופשית לאותם התמריצים. פועל יוצא מיידי הוא מחיר גבוה מאד לתרופות הכי חדשות שנמצאות בשוק, שבאופן לא מפתיע הן הכי יעילות, בעלות פחות תופעות לוואי, וכו'.

עם תקציב של 450 מיליון, ישארו הרבה תרופות מחוץ לסל. הדבר יהיה נכון גם עבור 500, 600, 700 מליון ואפילו יותר – לא צריך לבדוק את זה – זה פשוט נכון כשמדובר בתרופות מצילות חיים או מקלות שעולות 30,000 אלף ש"ח ויותר לאדם בחודש.

אז יש ועדה שמונתה, התפקיד שלה לבחור בין התרופות (נקרא להם המועמדים) ולהביא את המנצחים לקופות החולים. נשמע קצת כמו השרדות שמופיעה בערוץ 10 בשבועות האחרונים (לא שחברי הועדה זורקים אחד את השני, אבל גם זה כבר קרה שם עם כל הלחץ שיש עליהם). יש להם אפילו קהל צופים גדול – לכל דיוני הועדה הגיעו חולים במחלות שונות כדי להפגין ולהכניס תרופות שהם "אוהבים" לסל הנכסף.

אולי הדרך לפעול צריכה להיות יותר דומה לארוביזיון (שבא עלינו לטובה באותם הימים בדיוק) או לתוכניות ריאליטי אחרות. שיעשו תכנית טלויזיה, יעמידו את החולים השונים ויספרו סיפורים עצובים על הקושי העצום שלהם והתכונות המדהימות של התרופות והעם יסמס למי הוא רוצה לתת את הכסף. זה פשוט ניראה שתוכניות ריאליטי זו הדרך היחידה היום בארץ לבצע החלטות.
אני מעדיף ועדה. מקצועית. אחת שקובעת גורלות בשקט. באופן גלוי, אבל בלי כל התקשורת מסביב. אני לא מקנא לא בחברי הועדה ולא בחולים – לא הייתי רוצה לתפוס את מקומם של אף אחד מהצדדדים, וגם לא את זה של ראש הממשלה, שר האוצר או שר הבריאות – הם במשחק הזה של סל התרופות תמיד יצאו מפסידים.