רציתי לקשקש פה על נושאים שוליים. היו לי תכניות לרדת פה (ובגדול) על המלון ששהיתי בו שבוע שעבר – עם הציון הנמוך ביותר עד כה. אבל זה כבר לא יקרה. לפחות לא בינתיים.
בז', הכלב שליווה אותנו במשך 11 השנים האחרונות לא הרגיש טוב בימים האחרונים. הוא תמיד היה חולה במשהו: בליעת גרביים, הקאות ושלשולים, אפילפסיה, כאבי גב, פרקים ורגליים – עברנו איתו כמעט הכל. אפילו עשו לו בוק.

ועכשיו? שוב כאבים ברגליים. שוב לא מסוגל ללכת. שוב הוא מודבק לו בתוך הרצפה, בקושי מרים את הראש לראות מה קורה מסביב.

אז ביקרנו אצל הוטרינרית ביום שישי. פעמיים. וקצת בשבת. אז השתדרגנו ל"מרכז מומחים וטרינרי" בבית ברל (=בית חולים לחיות). קצת בשבת. ועוד בראשון.

גזר הדין?

סרטן. אולי.

ברגל. לא התפשט לרגל אבל כן הגיע לבלוטות (שוב – כנראה).

עוד כמה ימים נדע מה אפשר, אם בכלל, לעשות.
הרבה כח לעשות משהו לא ממש יש לי. ביומיים האחרונים הוא הראה לי מה זה לא להיות צמוד לי לרגל, נושם ומקשקש בכל שניה מהזמן שאני נמצא בבית. ריקנות.

איך לעזאזל אני אמור להתמודד עם זה? איך נסביר את זה לקטנה, שרק ביום שישי שמחה שלוקחים את "בז'י איתנו באוטו" "רופאה" "קלייר" "רגליים"?

נקווה שזה עדיין לא ההתחלה של הסוף. שבוע של ציפיה דרוכה.
עצוב בלב.

קמנו בוקר אחד שבוע שעבר, ובסלון חיכתה לנו מוטציה

כנראה שצריך לעבור לאכול יותר אורגני.

או אולי להפחית בכמות השומן טראנס?

היום יום הולדת בת יקרה שלי.

את המילים האלה את לא יכולה לקרוא, ואני לא ממש בטוח שיבוא היום שבו יהיה לך את העצבים לשבת ולעבור על כל השטויות שאבא שלך כתב כאן על כל מיני נושאים לא הכי חשובים. ובכל זאת, יש דברים שצריך לעשות כאן ולו בגלל שיש מקום.

שנתיים עברו. שנתיים שבהם אני יכול להגדיר את עצמי בתואר אבא. לא האמנתי שהשינוי יהיה כ"כ קיצוני.

אני מכיר הורים שלקח להם המון זמן עד שהם נקשרו לילדים שלהם – חודשים רבים. אצלי זה היה די מיידי.

כשהכרתי את ענת, אשתי שתחיה, קרה דבר די מוזר. עם הזמן, עבר "מרכז הכובד" שלי – המקום הזה במודעות של מי אני ואיפהאני נמצא מאמצע הגוף שלי קצת החוצה – לכיוון אשתי (שתחיה) – קצת יותר לכיוון שלה, כי היא די דורשת תשומת לב…

אבל ברגע שנולדת, חל שינוי די דרסטי. באותו הרגע ממש, שבו נתנו לי לעמוד ולשמור עלייך שניות בודדות אחרי שיצאת מהבטן של אמא והכרזת בבכי שאת קיימת, כל "מרכז הכובד" שלי עבר אלייך. הוא כבר לא אצלי בכלל – הוא אצלך. והוא שם כבר שנתיים ימים. לא זז לשום מקום.

את כבר לא תינוקת. את ילדה. קצת לא לא, אבל מדהימה. התלתלים שלך עם אופי משלהם, כזה שמשקף את שמחת החיים שלך – קופצים לכל מקום ומחזירים את קרני השמש – בדיוק כמוך.

אז מזל טוב ילדה שלי. עכשיו שאני בדרך למטוס, ל"עוד לקוח מרוצה".

אתמול חגגנו עוד יומולדת.

הפעם של חן (שנתיים) ושלי (שנתיים ויותר מדי).

אחרי התלבטויות רבות הוחלט על "ארוע" אחד למשפחה ולחברים. הוחלט להזמין באופן לא רשמי את מי שיצא. הוחלט שזה יהיה בגינה בבניין ולא בבית.

היה סבבה.

כל שנותר הוא לחכות לתאריכים האמיתיים שלנו – מחר ומחרתיים.

חתן השמחה

כלת השמחה

עוד תמונות כאן.

הפוסט הזה מתורגם מאנגלית. כתבתי אותו במקור לבלוג בעבודה, אבל אולי הוא מתאים גם כאן. אני מתנצל מראש אבל גם הקישורים באנגלית.

בטיול ללקוחות שעשיתי שבוע שעבר, מצאתי את עצמי חושב רמות על אובדן החלק האנלוגי של החיים שלי. במיוחד על היכולות האנלוגיות שלי. אני מאד האבתי להשתמש בידיים שלי בעבר, במיוחד לביצוע משימות עדינות. איירתי.

יד ימין שלי (אני שמאלי)

ציירתי על חולצות ותיקים

תיק הג'אגלינג הוותיק שלי

אה. כן. כתבתי כמו בחורה.

אחת מהמחברות שלי באוניברסיטה

היום, אני כבר לא מתעסק באף אחד מהמשימות (עיסוקים?) האלה. כתב היד שלי דומה יותר לזה של רופא, במקום לזה של הילדה-בבית-הספר-שכולם-מצלמים-ממנה-שיעורים. האחרון הוא בעיקר בשל שימוש יתר בלפטופ.

כשאני מדבר על זה עם אחרים, הם מתלוננים שהם שכחו איך לקרוא, שהם סומכים יותר ויותר על הטלפון הסלולרי שלהם ושהחיים שלהם סובבים יותר ויותר סביב הנוכחות הדיגיטלית שלהם.

אני חושב שאנחנו במקום הזה בזמן, שבו השוחות האחרונות של היכולות האנלוגיות שלנו עומדות להיעלם ע"י סט חדש של גאג'טים, שמאיימים לכבוש את הכל.

אלה שאני מדבר עליהם הם ה-eBook, ה-tablet והלוח האלקטרוני.

 סוף עידן הסיפריה

הספרים הולכים ונעלמים, כשהם מתחלפים ע"י מכשירי eBook – "מחשב" בגודל ספר שמציג טקסט שחור לבן. הם באים בגדלים וצורות שונים. מחוברים לאינטרנט, משמשים לקריאת ספרים, עיתונים, בלוגים, מצגות, מסמכים – הכל.

Rands מסביר את זה יפה מאד אצלו (תורגם מאנגלית):

תחילה, כגיק, אני לא מסוגל לישון בלי לקנות את הצעצוע הכי חדש. הקינדל (=eBook) הראשון היה עם עיצוב תעשייתי מעניין, אבל השני היה בדיוק מה שצריך. מכשיר מהדור השני כיף להחזיק ולקרוא ממנו. ואני מעריץ כל דבר שנותן לי סיבה לקרוא יותר.

אבל הנה הסתירה:

ארון הספרים שלי בעבודה. קצת מבולגן, אבל אזכור ויזואלי תמידי של מה שאני מאד אוהב בספרים… להחזיק אותם.

גם אני מאד אוהב לקרוא ספרים. קשה לי גם להסתגל לעולם החדש הזה – חוסר היכולת להחזיק ספר ולהריח אותו, להיות הבעלים של ספר, לשים אותו בארון הספרים שלי.

סיפריה

לעבור ולהשתמש ב-eBook זה דבר שיקרה לי בשנים הקרובות. זה יסמן את קץ ימי הקריאה שלי… ויחליף אותו ב"עלעול" ב-eBook.

סוף עידן הפתקים

כשהתחלתי לעבוד ברדויז'ן, הדבר הראשון שקיבלתי – לפני מקום לשבת – זה מחברת. קיבלתי אותה אפילו לפני שקיבלתי מחשב (הוא הגיע יומיים מאוחר יותר).

מסיבות לא ממש ברורות, אנשים בהייטק אוהבים להסתובב עם מחברת, שנראית לי כמו יומן אישי: מקום לכתוב בו סיכומי פגישות, משימות לביצוע, באופן שנראה כאילו יהיו מתועדים בו לנצח, על גבי דפי הנייר.

מסביבי, אנשים הולכים לפגישות עם מחברות, כותבים בהם ומשתמשים בהם לצרכי העבודה. כלי עזר פשוט ואנלוגי.

אני לא ממש דוגל במחברת. זה עדיף מאשר לכתוב בלפטופ, אבל לא באופן שגורם לי להשתמש בה.

אבל עכשיו, יש שמועות שאפל עומדת להוציא tablet (מחשב מסך שטוח ונייד). היכולת להשתמש באותם מכשירי eBook או ב-tablet כדי לכתוב"פתקים". גורם לירידה בשימוש של עוד שריר אנלוגי – הכתיבה היחידה שעוד נותרה לי.

סוף עידן לוח הגיר

המקום האנלוגי האחרון שלנו הם לוחות הגיר. אותם משטחים אפורים שנמצאים בבתי הספר (והמקבילות הלבנות שלהם, הלוח המחיק, במקומות עבודה).

ברדויז'ן אפשר למצוא את הלוחות המחיקים כמעט בכל חדר. אצלי בחדר יש 3 כאלה. כל שנה מוחלף אחד מהם בגרסה נקייה…

במשך מספר שנים, גם הם יוחלפו – במודל דיגיטלי. הפתרון הזה גדל כל שנה בנתח השוק שהוא לוקח. והוא כנראה יעלים גם את הלוחות המחיקים ולוחות הגירים תוך מספר שנים.

[gv data="Ch0Sp66ZbOk"][/gv]

סופו של העידן האנלוגי

האם זהו הסוף של החיים האנלוגיים שלי?

האם אנחנו באמת צריכים את כל השימושים העדינים האלה באצבעות שלנו או שפשוט נשכח את היכולות האלו?

לפני כמה חודשים קיבלתי דו"ח על תמרור עצור שטעה בכביש. הוא העלה את מפלס הנקודות שלי ל-12. המספר הנכסף, שבו כמו 1400 נקודות בנוסע המתמיד באל-על (=כרטיס בונוס לארה"ב), 600 כוכבים בישראכארט (=מגבת חוף אופנתית, בתשלום של 49.99 ש"ח דמי משלוח) או 20 נקודות בשומרי משקל (=שעתיים על הליכון ויומיים צום כדי להגיע לפגישה הבאה בלי להתבייש)

איפה הייתי?

כן. נקודות.

12 נקודות.

זה הסכום שמזכה את בעליו המאושרים בקורס נהיגה בסיסי (בכפוף לתשלום נוסף כמובן). דחיתי את הקץ כמה שאפשר, אבל הקץ הזה הגיע הבוקר. זה היה היום האחרון שבו ניתן לעשות את כל הקורס ביום אחד, ולא מפוצל ל-2 או ל-3 חלקים. מ-8 בבוקר ועד 8 בערב. ולא ממש התחשק לי לקחת יותר מיום חופש אחד בשביל השטות הזאת.

הוכחה שסבלתי שנכחתי בקורס

אולי היה צריך לקרוא לפוסט הזה השיבה לבית הספר… כי את הקורס עשיתי בבית ספר עם שם מוזר בפתח-תקוה.

פלאש בק מטורף לילדות עשוקה. לשולחנות העץ עם רגלי הברזל המינימליסטיות, עם כסאות לא נוחים ונמוכים מדי. סדר מופתי של 5×4 שולחנות לזוגות "תלמידים", מול מורה.

הרבה לא השתנה. יש עכשיו מזגנים בכיתות, אבל הם קטנים מדי לשטח שאותו הם אמורים לקרר – היה חם בטירוף. מצאתי את עצמי מנסה להבין איך אני למדתי ככה 12 שנים. לא הצלחתי למצוא סיבה טובה לזה ששרדתי את הזוועה הזו אז. 12 שעות היום הספיקו בהחלט.

גם התלמידים לא השתנו. היה את הנודניק שהחליט לריב עם המורה על האידאולוגיה שמאחורי הקורס – רק כדי "לתקוע" אותנו עוד קצת בכיתה. הייתה הבלונדינית. הדביל שאף אחד לא מבין את הפנינים שהוא פולט לאויר האחד. ההיסטרית שחייבת לרשום כל מילה. הרוסי שמחפש את הקורס ברוסית. שני הסתומים שנכנסו בטעות לכיתה וישבו בה חצי יום ("מה, זה לא חדר 9?"). הערס שנרדם ונשלח למנהל. ההיפר שמבקש כל דקה עוד הפסקה. הזוג שמקשקש מאחורה ומפריע למורה. מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית.

מטרת הקורס, למי שלא יודע, היא להרתיע עבריינים מלבוא ולעשות קורס פעם נוספת: התוכן משעמם בטירוף, אבל חייבים לשבת את כל הזמן בכיתה, בנסיון נואש שלא להרדם חזק מדי (אשתי מדווחת שאני נוחר כשאני ישן, וזה לא ממש נעים בפרהסיה).

הקורס עצמו מחולק ל-10 "שיעורים". כל אחד ממנו באורך שיכול לנוע בין דקה אחת של הסבר לשעות רבות של שעמום. אופן הקורס הוא מריחת שני ה"שיעורים" הראשונים, בכדי לגמור 90% מהזמן ואז מעבר מהיר על השאר, כדי להגיע ל"בחינה" שבסופה הולכים הביתה.

כדי לוודא שהנודניקים האלה ששילמו כדי להגיע לקורס לא יחזרו, עוברים על על השאלות האפשריות בבחינה והתשובות הנכונות שלהן במהלך היום. אפקטיבי. לפחות למי שלא נרדם יותר מדי.

נקודת האור היחידה הייתה כמובן הבלונדינית מימין העובדה שהייתה רשת אלחוטית בכיתה (!). בהפסקות יכלתי לבדוק את הדוא"ל שלי ולחטט קצת באינטרנט.

אולי היה עדיף לי לקחת את הקורס כשהוא מחולק ליומיים. אבל אז, היה לי עוד כמה שעות של סבל לפני. ואני כבר אחרי. קיבלתי את חיי בחזרה.

אשתי מתלוננת שהפוסטים שלי לא עמוקים. שהם רק נוגעים בנושא ולא ממש דנים בו כמו שצריך.

חבל (בשבילה) שהיא אמרה לי את זה בדיוק לפני שישבתי היום מול הבלוג

את הצילום הבא מצאתי באחת ממשתנות ארצנו בקניון שאני כבר לא זוכר את שמו:

כן, כן, לבנות שבין קוראי שלא יצא להם עדיין לבקר בשירותי הגברים במקום ציבורי, הם בטח לא יודעים שזוהי משתנה. ולעתים, במשתנות ארצנו מניחים כל מיני חפצי נוי שתפקידם העיקרי (או היחיד?) הוא לבטל את הריח החמוץ/חריף שמלווה הביקור במשתנה במידה ולא מנקים אותה מספיק פעמים במשך היום. במקרה הנ"ל, מדובר ב"גומי למשתנות".

איך הייתי יודע את זה אם לא היו אומרים לי?

ואם כבר מדברים על חדרי שירותים, אז אתם פשוט חייבים, אבל חייבים לבקר באירלנד בקניון הזה (MacDONAGH JUNCTION – לא זכור לי באיזה עיירה – או Killkeny או Killarny):

 מישהו פה השקיע בשירותים הציבוריים שלו. כמו במטבחים השווים, יש כאן אי באמצע, עם הרבה שיש וארונות "מטבח" מתחת. אפילו כיורים סידרו. רק חסר סט סכינים יקר ותנור ליד.

כשנכנסתי לשירותים לא ממש מצאתי את עצמי. אני מניח שזה בגלל שלא היה את הכיתוב הנלווה לגומי במשתנות…

בטיסה הראשונה שלי ברדויז'ן, לפני מיליון שנה בערך, הבוסית שלי עמדה על כך שאני לא אדבר בעברית כשיש אנשים בחדר שלא מבינים את השפה – זה פשוט לא נחשב מנומס.

אז התנהלתי באופן הזה במרבית שנותי בחברה, פחות או יותר, כשאני מתנצל ומבקש רשות מהאורח שלא מבין מילה בעברית כשהייתי צריך להדרדר לשפה הזאת כדי לדבר עם אחרים בחדר.

שבוע שעבר, בביקור במזרח, הייתי בארוחת צהריים בסין. עם עוד חמישה סינים. הנה השיחה המרתקת שלקחתי בה חלק פעיל מאד:

… ני שי צ'ייי ני הווו אנ לי sales and marketing לו פי צ'ה אננו שי solution אגו מי לו נו שה product מי גו נה לו שו פה שי ני concept ני שו גו …

האוכל לפחות היה מצויין, ואפילו דאגו לי ל-3 מנות שונות מירקות וטופו בלבד.

ואשתי עוד אומרת לי שאין לי נימוסי שולחן (היא דוגלת בשילוב האסכולות של האצולה הפולנית והמלוכה הבריטית). אני צריך פעם אחת לקחת אותה לביקור במזרח – אולי זה ישים לה קצת פרופורציות.

אחרי הפסקה, אני שוב טס. ושוב למזרח. אחרי שנים ארוכות שבקוריאה אני מבקר בדיוק באותו המלון (Ramada), החליטו להחליף. למלון קרוב בהחלט (כמעט בצד השני של הכביש).

התוצאה הייתה יותר מאשר סבירה, עם כמה נקודות מעניינות:

• חוץ מהריח של כל הסבונים והשמפואים שהיה ריח של מי פה, והעובדה שהיו באמבטיה חלקיקי מלח מים המלח לרכישה, וזה שיש מראות בכל פינה (די מוזר לראות את עצמי מכוון לאסלה), היה גם כסא מול הכיור. לכו תבינו

• לא יצא לי, אבל כנראה זה נפוץ שיש במלון הזה הפסקות חשמל… אחרת אני לא יכול להסביר את הפנס.

• יש מיניבר, אבל הפעם הוא מקבל נקודות זכות. מלבד שתיה יקרה, הוא מכיל גם כמה אייטמים מאד חשובים לשכחנים כמוני: תחתונים למכירה לגברים ונשים.

• מגהץ יש להם, אבל הקרש בנוי לדרדסים. בסופו של דבר, גיהצתי את החולצות שלי על הרצפה, כשאני שובר את הגב בתהליך. לא משהו.

הגיוון במלון היה במקום. החדש טוב לפחות כמו Ramada האהוב. נראה מה יהיה לי שם בפעם הבאה…

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5. אין הפתעות.
2. נייר טואלט – 5. האסלה מגיעה עם הטייס האוטומטי – זה שמנקה, מכבס, מחטא ומחמם את הישבן לבקשת הקהל והצופים.
3. גודל חדר – 5. סבבה.
4. תאורה – 5. יש ימבה אור ושליטה מרכזית משני צידי המיטה.
5. אינטרנט – 4. בתשלום.
6. מגהץ – 3. נמוך מדי וצריך לבקש אותו.
7. מתאם חשמל – 5. כמו ברמדה, יש חיבור שמתאים לכל המדינות (4 כאלה בפינת העבודה).
8. ערוצי טלויזיה – 5. הרבה תחנות באנגלית, אם כי קצת חבל שהרוב זה חדשות.
9. מיני בר – 3. יש. קיבל את הנקודות החיוביות על התחתונים, למרות שלא שכחתי אותם הפעם.
10. כספת – 2. כתוב שיש. לא הצלחתי למצוא אותה – כנראה היא מוחבאת טוב מדי.
11. ארוחת בוקר – 5. היה עצוב לעזוב אחרי יומיים. אוכל שווה.
12. חדר כושר – 5. יש. עם בגדים להחלפה מהמקום (כמו רמדה). החדר כושר גדול ומרווח, עם כל המתקנים הנדרשים, בתוספת בריכה וסאונה.
13. אחרים – 5. אין תלונות. שירות מצויין. עובדים אדיבים בכל מקום.

לסיכום: 4.38 במדד המלונות של צחי. מהגבוהים שבמדדים.