הפוסט הזה מתורגם מאנגלית. כתבתי אותו במקור לבלוג בעבודה, אבל אולי הוא מתאים גם כאן. אני מתנצל מראש אבל גם הקישורים באנגלית.

בטיול ללקוחות שעשיתי שבוע שעבר, מצאתי את עצמי חושב רמות על אובדן החלק האנלוגי של החיים שלי. במיוחד על היכולות האנלוגיות שלי. אני מאד האבתי להשתמש בידיים שלי בעבר, במיוחד לביצוע משימות עדינות. איירתי.

יד ימין שלי (אני שמאלי)

ציירתי על חולצות ותיקים

תיק הג'אגלינג הוותיק שלי

אה. כן. כתבתי כמו בחורה.

אחת מהמחברות שלי באוניברסיטה

 

היום, אני כבר לא מתעסק באף אחד מהמשימות (עיסוקים?) האלה. כתב היד שלי דומה יותר לזה של רופא, במקום לזה של הילדה-בבית-הספר-שכולם-מצלמים-ממנה-שיעורים. האחרון הוא בעיקר בשל שימוש יתר בלפטופ.

כשאני מדבר על זה עם אחרים, הם מתלוננים שהם שכחו איך לקרוא, שהם סומכים יותר ויותר על הטלפון הסלולרי שלהם ושהחיים שלהם סובבים יותר ויותר סביב הנוכחות הדיגיטלית שלהם.

אני חושב שאנחנו במקום הזה בזמן, שבו השוחות האחרונות של היכולות האנלוגיות שלנו עומדות להיעלם ע"י סט חדש של גאג'טים, שמאיימים לכבוש את הכל.

אלה שאני מדבר עליהם הם ה-eBook, ה-tablet והלוח האלקטרוני.

 סוף עידן הסיפריה

הספרים הולכים ונעלמים, כשהם מתחלפים ע"י מכשירי eBook – "מחשב" בגודל ספר שמציג טקסט שחור לבן. הם באים בגדלים וצורות שונים. מחוברים לאינטרנט, משמשים לקריאת ספרים, עיתונים, בלוגים, מצגות, מסמכים – הכל.

Rands מסביר את זה יפה מאד אצלו (תורגם מאנגלית):

תחילה, כגיק, אני לא מסוגל לישון בלי לקנות את הצעצוע הכי חדש. הקינדל (=eBook) הראשון היה עם עיצוב תעשייתי מעניין, אבל השני היה בדיוק מה שצריך. מכשיר מהדור השני כיף להחזיק ולקרוא ממנו. ואני מעריץ כל דבר שנותן לי סיבה לקרוא יותר.

אבל הנה הסתירה:

ארון הספרים שלי בעבודה. קצת מבולגן, אבל אזכור ויזואלי תמידי של מה שאני מאד אוהב בספרים… להחזיק אותם.

גם אני מאד אוהב לקרוא ספרים. קשה לי גם להסתגל לעולם החדש הזה – חוסר היכולת להחזיק ספר ולהריח אותו, להיות הבעלים של ספר, לשים אותו בארון הספרים שלי.

סיפריה

לעבור ולהשתמש ב-eBook זה דבר שיקרה לי בשנים הקרובות. זה יסמן את קץ ימי הקריאה שלי… ויחליף אותו ב"עלעול" ב-eBook.

סוף עידן הפתקים

כשהתחלתי לעבוד ברדויז'ן, הדבר הראשון שקיבלתי – לפני מקום לשבת – זה מחברת. קיבלתי אותה אפילו לפני שקיבלתי מחשב (הוא הגיע יומיים מאוחר יותר).

מסיבות לא ממש ברורות, אנשים בהייטק אוהבים להסתובב עם מחברת, שנראית לי כמו יומן אישי: מקום לכתוב בו סיכומי פגישות, משימות לביצוע, באופן שנראה כאילו יהיו מתועדים בו לנצח, על גבי דפי הנייר.

מסביבי, אנשים הולכים לפגישות עם מחברות, כותבים בהם ומשתמשים בהם לצרכי העבודה. כלי עזר פשוט ואנלוגי.

אני לא ממש דוגל במחברת. זה עדיף מאשר לכתוב בלפטופ, אבל לא באופן שגורם לי להשתמש בה.

אבל עכשיו, יש שמועות שאפל עומדת להוציא tablet (מחשב מסך שטוח ונייד). היכולת להשתמש באותם מכשירי eBook או ב-tablet כדי לכתוב"פתקים". גורם לירידה בשימוש של עוד שריר אנלוגי – הכתיבה היחידה שעוד נותרה לי.

סוף עידן לוח הגיר

המקום האנלוגי האחרון שלנו הם לוחות הגיר. אותם משטחים אפורים שנמצאים בבתי הספר (והמקבילות הלבנות שלהם, הלוח המחיק, במקומות עבודה).

ברדויז'ן אפשר למצוא את הלוחות המחיקים כמעט בכל חדר. אצלי בחדר יש 3 כאלה. כל שנה מוחלף אחד מהם בגרסה נקייה…

במשך מספר שנים, גם הם יוחלפו – במודל דיגיטלי. הפתרון הזה גדל כל שנה בנתח השוק שהוא לוקח. והוא כנראה יעלים גם את הלוחות המחיקים ולוחות הגירים תוך מספר שנים.

[gv data="Ch0Sp66ZbOk"][/gv]

סופו של העידן האנלוגי

האם זהו הסוף של החיים האנלוגיים שלי?

האם אנחנו באמת צריכים את כל השימושים העדינים האלה באצבעות שלנו או שפשוט נשכח את היכולות האלו?