היום יום הולדת בת יקרה שלי.

את המילים האלה את לא יכולה לקרוא, ואני לא ממש בטוח שיבוא היום שבו יהיה לך את העצבים לשבת ולעבור על כל השטויות שאבא שלך כתב כאן על כל מיני נושאים לא הכי חשובים. ובכל זאת, יש דברים שצריך לעשות כאן ולו בגלל שיש מקום.

שנתיים עברו. שנתיים שבהם אני יכול להגדיר את עצמי בתואר אבא. לא האמנתי שהשינוי יהיה כ"כ קיצוני.

אני מכיר הורים שלקח להם המון זמן עד שהם נקשרו לילדים שלהם – חודשים רבים. אצלי זה היה די מיידי.

כשהכרתי את ענת, אשתי שתחיה, קרה דבר די מוזר. עם הזמן, עבר "מרכז הכובד" שלי – המקום הזה במודעות של מי אני ואיפהאני נמצא מאמצע הגוף שלי קצת החוצה – לכיוון אשתי (שתחיה) – קצת יותר לכיוון שלה, כי היא די דורשת תשומת לב…

אבל ברגע שנולדת, חל שינוי די דרסטי. באותו הרגע ממש, שבו נתנו לי לעמוד ולשמור עלייך שניות בודדות אחרי שיצאת מהבטן של אמא והכרזת בבכי שאת קיימת, כל "מרכז הכובד" שלי עבר אלייך. הוא כבר לא אצלי בכלל – הוא אצלך. והוא שם כבר שנתיים ימים. לא זז לשום מקום.

את כבר לא תינוקת. את ילדה. קצת לא לא, אבל מדהימה. התלתלים שלך עם אופי משלהם, כזה שמשקף את שמחת החיים שלך – קופצים לכל מקום ומחזירים את קרני השמש – בדיוק כמוך.

אז מזל טוב ילדה שלי. עכשיו שאני בדרך למטוס, ל"עוד לקוח מרוצה".