היום בחדשות השעה 20:00 הופיע אייטם מעניין על מחקרים שקשורים לתינוקות.
המסקנות שלי:
מכאן, ניתן להניח שהיא קיבלה את התכונות הנדרשות: היא תהיה רזה ויפה, אם כי קצת טיפשה (לפחות כמוני). זה מציב אותה במקום מצויין בשביל לחפש ולמצוא בעל עשיר
העתיד שלה כבר מובטח 
למען הסדר הטוב – יש לנו שכנים טובים. אפילו טובים מאד. הפעם אני לא אדבר עליהם, אלא אוציא קצת קיטור על השכנים הפחות טובים – בעיקר לאור בקשת הקהל והצופים.
בשל מהות הפוסט, אני ארשה לעצמי להיות קצת גרמפי הפעם…
אז ככה, כיום, יש לנו שני שכנים מקסימים – מעלינו ומתחתינו. בנוסף, יש לנו שכן מעלינו מעלינו (לא טעות השכפול פה) ושכן ממולינו (לא בבניין). נדבר על כוווווולם. בסדר עולה של קריזה.
שכנים מעלינו מעלינו
אנחנו קומה עשירית בבניין בן 12 קומות. לפני 3-4 שנים, בפסח, הבניין היה כמעט וכולו ריק. ישבנו לנו בפנאן בשבת (או בחג – לא זוכר). ובשעות הצהריים, היו רעשים שהפריעו לאשתי לישון (אשתי זאת נסיכה – אפונה במיטה והיא חושבת שיש מסמרים חלודים במיטה).צהריים. רועש. האישה החליטה שצריך לעלות ולברר. ידענו שהשכנים מעלינו לא בבית בכלל, אז עלינו ישר לקומה 12. כמו ילדים טובים, הקשבנו בדלת לוודא שמדובר בשכנים האלה – ואכן – הרעש בא מהנכדים שלהם בתוספת גרירות. דפקנו וביקשנו בעדינות שיהיו קצת יותר בשקט. התוצאה: התברכנו בברכת "fuck off" ותריקת דלת חמימה. מאז, אנחנו מתעלמים ממנו ומאשתו במעלית.
שכנים מולינו (לא בבניין)
קומה עשירית כבר אמרתי? זה יוצא בול בגובה שטיפה מעל כל הבניינים מסביב וממקם אותנו בעמדת תצפית על כל הפנטהאוזים של השכונה (כולל הטלויזיה המדהימה בגודלה בבית מול המרפסת שלנו). המשפחה בפנטהאוז שמול חדר השינה שלנו רגועה יחסית. יש להם מרפסת ענקית עם פרגולה בגודל כל הסלון שלנו, בתוספת חדר האורחים… מה הבעיה? יום העצמאות שנה שעברה הם החליטו לעשות מסיבה. להביא גם DJ וזמר בתוספת. וזה בשעה 3 לפנות בוקר. אנחנו צריכים לישון, שלא לדבר על לקום בבוקר וללכת לעשות על האש עם חברים. התקשרתי למשטרה לבכות להם, והתשובה הכי טובה שקיבלתי זה שביום העצמאות ובפורים אין הגבלת רעש. להזכיר – מול חדר השינה. אז סידרו לנו לילה לבן…
שכנים מעלינו
אלה שכנים דתיים נחמדים – באמת. האישה מורה בבית ספר, והיא די קומפקטית. הבעיה היא שיש לה אובססיה קלה לניקיון. בכל שעה ובכל זמן. באים אורחים בערב? מנקים לפני, ואחרי שהם הולכים – לא ממש משנה מה השעה. שבת בבוקר הבעל הולך לבית הכנסת? מנקים לפני – ואחרי ארוחת בוקר. וכשמנקים, צריך להיות יסודיים ולהזיז לגרור רהיטים. היא גם מאד אוהבת נעלי עקב – בכל שעה ביום.
ביום הזיכרון השנה, היה רעש מוזר מלמעלה. רעש של אנשים מדברים. היה חם, והחלונות היו פתוחים (אצלם). הרעש היה קצת מוגזם, ואשתי כבר אמרנו – נסיכה. כדי שהפיוזים שלה לא יישרפו (היא הייתה בהריון מתקדם), עליתי למעלה וביקשתי אם אפשר להוריד בווליום. אמרו לי בלבביות ובחמימות שכבר שנים הם עושים שיעור תורה בכל יום שני – חודש כן חודש לא. החודש כן (כמו סיגריות). ושככה זה – צריך להסתדר – לרב שמגיע יש קול קצת גבוה ואין מה לעשות. וחוץ מזה, כדאי שגם אנחנו נתחשב בהם כי הם עושים שיעור ביום הזיכרון – וכדאי לנו לכבד קצת את המאורע. עזבתי, מבלי לנסות ולהסביר שאנחנו נשמח לכבד את המאורע בערב דומיה…
שכנים מתחתינו
אלה מלח הארץ. הבעל איש צבא קבע, האישה אין לי מושג, אבל הם הביאו לעולם שלושה ילדים. הבכור קוראים לו עברי והשניים הקטנים אין לי מושג. כל מה שאני יודע עליהם זה שכשעברי מרביץ להם במרפסת בשעות הצהריים (כל יום כמעט), זה מלווה בצעקות של אבא שלו בסגנון של "עברי זה הפעם האחרונה…" וחוזר חלילה. עברי ילד קצת אלים שאוהב רעש. יש להם במרפסת בית מפלסטיק, שהתחביב שלו זה או להתגש בו חזיתית על רכב מפלסטיק או לדפוק בו בפטיש מפלסטיק. עד לא מזמן, הוא אהב לקום מוקדם בשבת בבוקר ולדפוק עם המכסים של הסירים במטבח על הרצפה כדי לדאוג להשקמה של בני הבית. מותק של ילד.
מילא זה, אלא שהאבא חובב נגרות מושבע. בין הפרוייקטים הרבים ברפרטואר שלו גם ארונות. כאלה שהוא מנסר, קודח, דופק ומרכיב בעצמו, במרפסת, כל ערב מאוחר, כולל שישי שבת. כשבאנו לבקש קצת שקט, אשתו הייתה פותחת את החריץ של הדלת ל-2 ס"מ, ככה שכל מה שנראה זה את העין ושואלת בתמימות "כן?". כשאמרנו בנימוס אם הרעש מגיע מהדירה שלהם, התשובה לרוב הייתה "אני אבדוק", בתוספת סגירה של הדלת. אחרי חצי דקה היא הייתה חוזרת ועונה "לא".
אין לי תלונות (כן, בטח). אבל המרפסות בבנין שלנו הולכות בזיג זג – תקנה חדשה כזאת שנועדה למנוע מאנשים לסגור מרפסות לחדר נוסף. התוצאה היא שחדר השינה שלנו נמצא בדיוק מעל ומתחת למרפסות של השכנים – מה שמוסיף למקדם הרעש.
את השכנים לא נחליף, אבל הייתי ממליץ לבחור קומות שבהן המרפסות של השכנים לא מעל או מתחת לחדר השינה שלכם, ולא לבחור דירה בגובה של הפנטהוזים (הם עושים מסיבות רועשות בחוץ).
זה אחד מאותן הפעמים שבאמת בא לי לקטר ולהתבכיין. בגלל זה, אני אקדיש את הפוסט הזה לכמה שכנים יקרים בבניין שלנו שהופכים את המגורים בו לחוויה אמיתית.
משפחת בז' גרה היום בקומה עשירית בבניין עם 12 קומות ו-48 דיירים. לא שמחה גדולה. הבעיה בבניינים הגבוהים שבונים היום היא כמות הדיירים. עם כל כך הרבה דיירים, אנחנו פשוט לא מנסים לייצר קשרים עם אף אחד – פשוט כי יש יותר מדי. אחרים לקחו את הגישה הזאת שלנו צעד אחד קדימה והחליטו שעם כל כך הרבה דיירים, עדיף פשוט שלא יהיה להם אכפת מאף אחד.
למה אני מתכוון? היתה לנו חברת אחזקה אחת שהתלונות עליה היא שהמנקה מגיע מוקדם מדי לבניין. הוא סיים לנקות בערך בשעה 7 בבוקר. התוצאה הייתה שכבר בשעה 8 בבוקר המעליות נראו כמו חדר הזבל, ובימי שישי זה הפריע לדיירים מאד. אז החליפו. היום מנקים בסביבות 11 בבוקר, ככה שלפחות עד 1 בצהריים יחסית סביר (יש פחות תנועה בשעות האלה). אז כשהבעיה היא הדיירים, צריך להחליף חברת ניקוי.
בחודשים האחרונים, החליט הועד לעשות מעשה. עד לאותו הרגע, עבור הדיירים בבניין שידעו לקרוא, כשירדו לחניה היה מופיע השלט הבא כדי שנדע איפה אנחנו:
עם האוכל בא התאבון, ולכן, הוחלט לדרבן את הדיירים העצלנים שהגיע במעלית עד לחדר הזבל לזרוק את שקיות הזבל לפח ולא מסביבו (סיפור אמיתי). הבעיה היא, שאני יכול להעיד שזה לא עזר בכל המקרים…
עבור הדיירים שעברו את הטסט וקיבלו רשיון נהיגה, הוחלט ללמד שיש טכנולוגיה כזאת שקוראים לה מחצלת. משתמשים בה תוך כדי שפשוף הנעליים על המשטח הזה. השלט הזה עוזר בינתיים (או שפשוט זה הצבע החדש על הקיר שעוד לא החריבו).
אבל השיא? יש בחניה פח קטן. שכנים החליטו שזה המקום לשקיות זבל גדולות. הודעות הוועד על לוח המודעות לא עזרו, אז החליטו שכדאי אולי להזכיר את העובדות לדיירים בדיוק מעל הפח. כמו שאתם רואים – לא ממש עוזר הנושא…
המסקנה?
לא לגור בבניינים עם יותר מ-6 דיירים. מעבר לזה, קשה לעשות אלימינציה כדי לדעת מי הדייר המגעיל שמחרב את כל השטחים הציבוריים בבניין לכל השאר.
רציתי לרשום על משהו אחר, אבל אז זה קרה – בגלל אנטנות סלולריות בפקיעין היו קצת עימותים עם שוטרים. לכן, עברתי לכתוב באופן האהוב עלי: הבכייני והמקנטר.
מסתבר שלתלוש מהמקום אנטנה סלולרית זה עבירה על החוק – סבבה. ככה גם הפעלת מוזיקה רועשת אחרי 23:30, פלישה לשטחים ציבוריים, וכו'… ההבדל? כשזה אנטנה סלולרית – זה עבירה על החוק – ועל זה – המשטרה לא יכולה לעבור בשתיקה – כי זה עבירה על החוק… ( "מהמשטרה נמסר כי הצורך בסדר הכוחות הגדול היה בשל המשימה שעיקרה ביצוע שבעה מעצרים בו זמנית" )
אני חושב שהבעיה זה סדרי עדיפויות. שמירה על החוק זה מאד חשוב, אבל אולי גם לתעדף קצת?
בנושא אחר, גיליתי שהתחתנתי עם פולניה, ולא עם רוסיה כמו שכתוב בחוזה. נסענו הערב לקניות, עם הזאטוטה באוטו כמובן, וכבכל נסיעה, הרכב ליד סטה מעט לכיוונינו. הגענו לרמזור האדום, ואז, ענת (אשתי הפולניה/רוסיה), קמה, רכנה קדימה לחלון, פתחה אותו, וצרחה בטרוף על האישה ברכב ליד על כמה שהיא מטומטמת. ולמה? כי היא כמעט ופגעה בבת הקטנה שלנו. ואני אומר – נכון, אבל זה המצב בכל יציאה לכביש בארץ.
יש לנו שני רכבים – אנחנו זוג מפונק. אחד זה כמובן רכב חברה בליסינג והשני רכב שלנו (חדש יחסית – אין לי ולא היה לי מעולם כח להתעסק עם תקלות). מה יגרום לי לחשוב על לשנות את המצב הזה? האוטובוס הבא:
למה זה ישנה לי את החיים?
ענת (כן – אשתי שתחיה) צריכה רכב. היא עובדת בקריית אונו, סביון ותל-אביב. היא צריכה להגיע לשיעורי בלט (גם בת"א), קורס בפציעות ספורט בפילאטיס (שוב ת"א, אבל בצפון) ובטח יש לה עוד כמה יעדים.
ואני? אני רק צריך להגיע מהבית לעבודה ובחזרה. יש לי אפילו קו אוטובוס כזה היום – מספר 7. הוא לא ממש עובד:
לבזבז כל כך הרבה זמן באוטובוס זה לא בשבילי, אז אני נתקע בפקקים לחצי מהזמן הזה כל יום. אם היה קו אוטובוס עם זמנים נוחים ואינטרנט – הייתי מוכר את האוטו ועובד עוד אקסטרא שעתיים ביום באוטובוס. זה היה הזמן הכי יעיל שלי – בלי הפרעות והצקות…
אבל עד אז, אני אקשיב לחדשות בפקקים.
טיולי בוקר אנחנו עושים באופן קבוע. כמעט תמיד בשלישיה – בז', חן ואחד ההורים. היום בבוקר, יצאנו אפילו כל המשפחה (בחמש וחצי בבוקר) והצטרף אלינו זבוב טורדני לכל הטיול. זה גם הזכיר לי שלפני כמה שבועות צילמתי קצת בטיול הבוקר השיגרתי – סתם כדי לשפוך כאן מה עובר לי בראש כל בוקר כשהשמש עולה.
התחלנו ביציאה – הילדה בעגלה, והכלבלב מחובר אליה.
הטיול עצמו הוא פשוט הליכה מסביב לבלוק. זה תמיד מתחיל ביציאה מהבית – וההבנה ששוב אנחנו עומדים לקבל דו"ח על חניה ב-8 בבוקר (צברנו כבר שלושה כאלה מאז נולדה הזאטוטה).
אם יש דבר שהתחיל לעצבן אותי מאז הלידה זה מכוניות שחונות על המדרכה. במקרה הספציפי הזה, עם גלגל אחד באוויר של עגלת הטרקטור שלנו יש אפשרות שאנחנו נעבור.
מי שבחר את הצבע לדו משפחתי הזה היה כנראה קצת חולה באותו היום. מה זה הסגול בחילה הזה??? שלא לדבר שלפי הצבעים על הקיר בתוך הבית, גם בבפנוכו לא עומד להיות סבבה.
המסלול בבוקר עובר גם קצת בשוליים של הכביש – יש לנו טרקטור בתור עגלה ככה שאין בעיה (הבוקר גם האוטובוס שתמיד חונה פה לא נמצא). הבעיה העיקרית? הכלב אוהב לעמוד בדיוק בדרך של העגלה…
מתישהו, אני אאלץ להתקשר לעיריה או למכבי אש בגלל ברז הכיבוי הזה – הוא כבר כמה חודשים מטפטף. משגע אותי שהבעלים של הבית שצמוד אליו לא דואגים לזה כבר.
דרך אגב – אין מספיק מקומות חניה אצלנו בשכונה. זאת גם הסיבה לדוחות חניה שלנו…
הבעלים של הקטנועים אצלנו בשכונה לא יודעים מה קורה… אני במקומם לא הייתי נוגע במנעול הזה מרוב שכלבים סימנו אותו.
הפעם ה"קטנוען" ניצל – הקורבן של הכלב שלנו היה העמוד הבא.
סוף הטיול תמיד עובר ליד פח הזבל הזה, שמראה כמה השכנים שלנו בשכונה (וישראלים בכלל לדעתי) לא ממש דואגים לסביבה שלהם. מה כל כך קשה לכוון ולקלוע לתוך הפח?
אז ככה נראים הבקרים שלו – לפחות בימים שלא לוקחים את הכלב לקייטנה להידרותרפיה.
כן, גםהמצאה כזאת כבר יש – מגרסה ניידת.
את הצילום הזה עשיתי לפני כמה שבועות בכניסה לחניון בעבודה שלי. למרות שהתמונה לא מעבירה את זה, אבל המשאית הזאת זזה לה במקום והשמיעה קולות של עיכול מאסיבי. אין מקווה שאת התוצאות לפחות ממחזרים אחר כך.
עד לפני שנה, באותו איזור בחניה היה מיכל גדול שעמד בצד – כנראה עם גז לקירור המזגנים בבניין. הדבר המפחיד הוא שכל מספר ימים זה היה נראה שהמיכל הזה מנסה להמריא – הוא הוציא עשן לבן מהחלק התחתון שלו כאילו הוא טיל בליסטי. כנראה שהשיגור הצליח כי הוא כבר לא נמצא באותו המקום בחניה…
אולי כדאי שאני אבקש תוספת סיכון על העבודה שלי עם כאלה תופעות.
לפני בערך חודשיים הצטרפתי לבלוגרים בעולם (Blog Action Day) כדי לכתוב משהו היום בדיוק בנושא איכות הסביבה. אז עכשיו, קצת לפני הנהירה לעבודה, זה הזמן לכתוב על זה. ולפני שאני אתחיל, אני אאחל מזל טוב לאחותי הגדולה – היום יום ההולדת שלה 
לכל אחד יש איזה שריטה או שניים. לאשתי זה כנראה הצורך לעשות ספורט והרבה. לכלב זה לאכול והרבה. לאמא שלי זה להציק על המחשב שלה והרבה. לבת שלי זה לא ברור עדיין, אבל גם הרבה. ולי? זה למחזר בקבוקים. או יותר נכון לאסוף בקבוקים במטרה למחזר אותם.
אני די אדוק בנושא הזה. כשענת זורקת בקבוק לפח זה מעלה לי את הסעיף. כששכן מוריד בקבוקים וזורק אותם לפח הזבל זה מוציא אותי מדעתי. בגלל זה, אני אוסף את הבקבוקים. גם בעבודה וגם בבית. אפשר לראות את הפינה במטבח שלנו שמוקדשת לתחביב הנלוז שלי. למי שרוצה לרחם על אשתי – זה הזמן…
אשתי מצאה אתמול פתרון לפחות לחלק מהבקבוקים. כסדיסטית עם תעודות שמלמדת פילאטיס, היא הלכה אתמול לעשות שיעור. היא החליטה הפעם לקחת עשיריה מהבקבוקים כשיטת עינוי חדשה. הבנות מילאו את הבקבוקים במים והשתמשו בהם כתוספת של משקולות לתרגילים שהם עשו (כמו שאני מכיר את אשתי, הן בטח השתנקו מהמאמץ).
בכל אופן, שמעתי לפני כמה שבועות תלונה בחדשות על העובדה שאת החוק למחזור בקבוקים צריך פשוט לזרוק כדי להפסיק את המימון של משפחות הפשע בארץ ובמקומו לפזר יותר כלובים למחזור בקבוקים (יש לנו כזה מול הבית), תוך שילוב בפרסומות דורסניות בדמות הפרסומות לזהירות בדרכים (מדליק מי שמקליק ראשון ודומיו). הקוספט הוא פשוט הגברת המודעות. אולי הגיע הזמן לדאוג קצת לסביבה גם… אני בעד.
אני רוצה הפעם לדון בנושא מאד מעצבן: הימים שלפני ראש השנה ואלה שלפני פסח. אלה הימים הכי דפוקים בכל השנה. למה? כי הם מראים לי עד כמה אין לי כח לפוצי מוצי של קשרים עם אנשים.
אז מה הבעיה שלי? פשוט. בימים האחרונים אנשים הטרידו אותי יותר מדי. וכמו תמיד, הם התחלקו לכמה קבוצות לחץ:
המסמסים
הקבוצה המעיקה הזאת של אנשים שחושבת שהטלפון הסלולרי שלי זה המקום להודיע לי שהשנה טובה (ועוד ב-SMS). גם הם מתחלקים ל-3:
המתקשרים
קבוצה של טורדנים שמעדיפים את היחס האישי. יחס אישי מראה שאכפת להם, אבל האאאאלללללוווו? יש לי עבודה? יש לי ילדה? קצת לחוץ פה לקראת החג? למה לבזבז לי זמן יקר בטלפון? אני יודע שאתם אוהבים אותי. לא צריך גם להראות את זה.
האלקטרונים
הם עברו לעולם החדש. יש אימייל. יש ספאם. למה לא לשלב את זה עם ברכת חג שמח? להוסיף איזה תמונה נחמדה (או חסרת חשיבות עם פרחים, נוף, רימונים, כוס יין או ארבעתם בקומבינציה מוזרה; או של הילדים או המשפחה אחרי שימוש מסיבי יותר או פחות בפוטושופ). הם מטרידים פשוט כי אני מקבל גם ככה טונה אימיילים מעצבנים וזה מתווסף לרשימה.
להם החיים קלים במיוחד – רושמים נוסח אחיד, עוברים על רשימת תפוצה ארוכה ושולחים לכולם במכה אחת – זאת מטרידנות סידרתית לשמה.
הרשומים
הדור הישן. אלה שרושמים או קונים כרטיס ברכה ושולחים. זהו זן נכחד, אבל עדיין קיים. בעיקר עכשיו כשיש לנו ילדה חדשה. כשהם גרים רחוק זה הופך להיות שנים במחיר אחד – לשלוח ברכה+מתנה לילדה לרגל השנה החדשה.
אז לכולם, לרגל השנה החדשה, אני מאחל כל טוב, בלי הטרדות מיותרות של אס.אמ.אסים, טלפונים, אימיילים או דואר. שתהיה שנת שפע. אבל הכי חשוב – שתיהנו בשנה הבאה יותר מבשנה שהיום מסתיימת!
מי היה מאמין? אחרי האחות הקטנה, עכשיו גם הגדולה חולה…
עוד זה מדבר וזה בא. אחותי חולצה היום במבצע מסובך לאור יום מבית החולים. היא עכשיו יכולה להמשיך ולסבול בבית עד שהיא תבריא. החידוש? אחותי הגדולה (כן, אני ילד סנדביץ' מקופח) קינאה והחליטה שגם היא רוצה, אז עכשיו היא לא מרגישה מי יודע כמה. התוצאה? אמא שלי יכולה לספור את הימים עד שהיא תראה את הנכדה שלה 
.
אז כמיטב המסורת, אני היום אספר על הילדות שלי איתה. אחותי הגדולה גדולה ממני בשנתיים. זה אומר שההפרש הוא כזה שרבנו. כל הזמן. וגם כשלא היה זמן. לאמא שלי היה באותה התקופה את התענוג המפוקפק של לקבל שיחות טלפון חוזרות ונשנות מהרגע שהגענו מבית הספר הביתה ועד שהיא חזרה הביתה על הריבים שלנו (אמא, היא עשתה לי ככה, אמא הוא עשה לי ככה). היינו כל כך מוצלחים בזה שהרבה פעמים הבאנו אותה למצב שהיא ניתקה לנו בפרצוף או שהיא לא ענתה לשיחות בעבודה.
חברים שלי שנולדה להם עכשיו בת שניה עשויים למצוא את עצמם במצב דומה. ובכלל, מה עושים כשילד יחיד מגלה פתאום שהוא לא לבד בעולם? שיש עוד מישהו, קטן ממנו שדורש יותר תשומת לב? אצלנו, הכלב מסתדר עם זה לא רע: עד עכשיו הוא התעלם, ומעכשיו הוא נובח על כל דבר שזז. כמה כיף.
לחובבי התמונות, נוספו עוד כמה חדשות. ולאלה שרוצים לדעת, הבת שלנו ישנה אתמול בלילה עם הפסקה אחת בלבד – נקווה שזה יימשך. אולי אפילו נקבל חלק מהחיים שלנו חזרה.