םול מקרטני הגיע לביקור בזק בארץ – בעיקר כדי לגרוף קופה חסרת תקדים מהצופים שמשלמים מחיר שערורייתי לכל כרטיס.
בכל אופן, אתמול הוא נחת בארץ אחרי טיסה מפרכת במטוס פרטי. בחדשות (אלה של הפריים טיים ב-:20:00 בערב) הודיעו לגבי הבקשות המיוחדות שלו לביקור בארץ: אוכל צמחוני מיוחד (עוד מחבק עצים), פסנתר כנף בחדר, מכונית ירוקה. אה כן. וצוללת צהובה.
אף פעם לא ממש אהבתי ים. בעיקר בגלל השמש והחול שנדבק לכל דבר. כנראה שהסיבה המרכזית היא האובססיה של אמא שלי לאבק. כשחזרנו מהים, תמיד היה ריטואל של הורדת נעליים וריצה מהירה ישר לאמבטיה כדי לנקות רגליים – שהבית לא יתלכלך.
כשהגיע הפוסט של יובל לגבי השוודית שנדרסה בחוף הים, הוא היה חייב להזכיר את הסבל שלו ממטקות בחוף ובכך פתח תיבת פנדורה אצלי לגבי מה לא בסדר בים. הבלוג שלו, דרך אגב, מצויין ומומלץ בחום, בייחוד עכשיו כשכל המתקתקות של לפני החתונה שלו נעלמה.
בכל אופן, זה הביא אותי לדיון הפילוסופי במה הייתי משנה בים שלנו כדי שיהיה בו סבבה. אז הנה הרשימה שלי:
עם רשימה כזאת פחות או יותר אני אשמח ללכת לים. עכשיו כשאחותי הודיעה על בגד ים שהיא קנתה לבת שלי, אני אפילו אצטרך להתחיל לחשוב בכיוון הזה ברצינות.
כבר הכתרתי בעבר את יום העצמאות כחג הזבל. עכשיו הגיע הזמן לתת את הסיבה.
ביום העצמאות מתחילה הספירה לאחור – כמו שמפסח סופרים עד שבועות את העומר, כך סופרים מיום העצמאות עד לאחרי שבועות את איסוף הזבל.
כמה ימים לפני חג העצמאות, המועצה המצויינת שלנו מתכוננת לחג ולובשת כחול-לבן. חוטים ארוכים ועליהם או דגלי ישראל או סתם רצועות פלסטיק כחולות ולבנות מוצאות את עצמן מתנופפות בבריזה הנעימה בין עמודי התאורה בשכונות המועצה. הבעיה היא לאתהליך התלייה (שמתבצע מאוחר בלילה, עם טנדר ועליו סולם חשמלי מרעיש במיוחד), אלא ההסרה של התפאורה הססגונית – ההסרה מתרחשת יותר מאשר חודשיים אחרי יום העצמאות.
במשך הזמן הזה, האנטרופיה גוברת על הסדר, והחבלים שמשוכים בין העמודים פשוט נקרעים ונשלכים על המדרכה או הכביש. מלבד חוסר האסתטיקה המשווע, זה גם די בעייתי כשזה נגרר על הכביש. אחרים יקראו לזה מפגע בטיחותי.
והמועצה? יש לה זמן. רק השבוע נזכרו להסיר את ה"קישוטים". יותר מ-3 שבועות אחרי שהם נקרעו.
שנה הבאה יצטרכו לקנות חדשים. ושוב לעצבן אותי.
הילדה שלנו חולה. יש לה חום. חוץ מזה היא די בסדר – לפחות מבחינה גסטרונומית.
זה לא נעים לראות ילד חולה – בטח לא את שלך, אבל כמו כל אדם אגוצנטרי, אני אשתמש בזה למטרה אחרת לגמרי…
שבוע שעבר הייתה אזכרה לאבא שלי. לפני בערך חודש הייתי גם חולה, ואפילו הספקתי להקיא את הנשמה בפעם הראשונה מזה 13 שנה.
איך כל זה קשור? כשיצאתי עכשיו עם הכלב לסיבוב הלילי שלו, נזכרתי פתאום בשבוע של האזכרה. הייתי אז חולה. זאת הייתה הפעם הקודמת שבה הקאתי את נשמתי. אני זוכר שהדבר היחיד שניחם אותי זה שלא הייתי צריך להגרר לתוך כל התפילות המעיקות שהחליטו לערוך אצלנו בבית בכל שעות היום כשאני הופך למסמר הערב.
בכל אופן, נזכרתי שכמו עכשיו, כשאנחנו בערך כל חצי שעה בודקים לילדה את החום, גם לי בדקו אז את החום יותר מדי פעמים. כשבאו חברים לאזכרה, באותה תקופה שהייתה מרה, מלוחה ומתוקה בו-זמנית, היו כמה שהשאירו לי זכרונות – כאלה שלא שוכחים. מיה, חברה משכבר הימים (מאז החיתולים…), באה לבקר. השעמום גרם לה לתעד את מדידות החום שלי.פשפשתי בקופסת הזכרונות שלי מיד כשחזרתי מהסיבוב עם הכלב ומצאתי את הדף.
שימו לב שהייתי על 39.4 די הרבה שעות…
לכל החברים שלי באותה התקופה, ולאלו שבאו מיד לאחריה כש"ברחתי" לאוניברסיטה: תודה. על הכל.
אתמול היה יום הפליט הבין לאומי.
את הידיעה הזאת שמענו באוטו, בדרך לקניות הבוקר שלנו ביום שישי.
מה שהצחיק קצת בידיעה היה ההסבר שניתן: זהו יום שחוגגים אותו ברחבי העולם עבור הפליטים והעובדים הזרים. בארץ, יציינו את היום בשכונת שפירא בתל-אביב (ליד התחנה המרכזית הישנה).האירועים יכללו תערוכה והפנינג.
מה ששכחו להוסיף זה, שבסוף האירוע, ניידות משטרה ואוטובוסים יחכו לחוגגים (הפליטים) ויאספו אותם לעבר גבולות המדינה, דרכם הם יגורשו…
זה לפחות מה שאני וזוגתי שתחיה חשבנו באותו הרגע. או שהעולם הופך להיות יותר ציני, או שאין לי כבר רגישות.
היום היה לאבא שלי בר מצוה "הפוכה". הוא נפטר לפני 13 שנה, ושוב, כמו בכל שנה, חזר הריטואל המתבקש: להסיע את סבתא, ללכת לבית הקברות, משם להמשיך לבית הכנסת, ואז הביתה של אמא (או סבתא השניה), לצאת מוקדם כי צריך לחזור הביתה ולהחזיר "בדרך" את סבתא.
באופן כללי אני מאד בעד אזכרות – זה אמור להיות מאורע עצוב, אבל איכשהו, פוגשים את המשפחה הקצת יותר מורחבת רק באירועים כאלה או בחתונות. ואזכרה יש כל שנה. חתונות יש פחות. הבעיה העיקרית מבחינתי זה החלק באמצע של בית הכנסת…
כשהאזכרה היא לסבא שלי אז בכיף – הוא היה דתי, רב, סופר סת"ם, אז זה די לכבד את הרצונות שלו אני מניח. אבל אבא שלי? אני חושב שהוא נהנה מבית הכנסת כמעט כמוני. למה הוא צריך לסבול גם עכשיו ולגרום לנו סבל? למה להגיע לבית כנסת בפעם האחת הזאת בשנה (לא כולל הפעם של האזכרה לסבא שלי), ולהביא בורקסים לאנשים שאני לא מכיר, ולהתעסק בקריאה של ההפטרה, ולראות איך "טרמפיסטים" מוסיפים שמות לעילוי נשמת אנשים שהזכרון הכמעט יחיד מהם זה השם שלם? הייתי מעדיף לשבת על איזה עוגה טובה ולפתוח אלבומי תמונות מעופשים במקום לבזבז את הזמן בבית הכנסת. יש לי הרגשה שגם הוא היה מעדיף את זה…
בכל אופן, אחרי מחאה קצרה של הילדים, אמא שלי הסכימה שעכשיו, כשהגענו לבר המצוה, שנה הבאה יהיו שינויים בטכסים הנלווים. אולי שנה הבאה יהיה קצת יותר כיף וקצת יותר זכרון וקצת פחות דתיות.
אני מקווה שהילדים שלי לא יבזבזו את הזמן שלהם בבית הכנסת עלי. אני אפילו מעדיף שלא יהיה מקום לבוא ולהתאבל בו. שישבו ויצחקו על האבא הקצת מטורלל שלהם במקום זה – יותר טוב ולדעתי משרת יותר את המטרה.
כן, כן. שוב סמינר. שוב לומדים משהו חדש בחיים.
הפעם, מדובר בהרכבה ופירוק של ערכת הדגמה. באנו עם כמה הדגמות להצגה במהלך הסמינרים. אחד מהם יחסית מסובך להרכבה – 2 כרטיסים, 2 מצלמות, 2 מסכים, 2 מיקרופונים, 1000 כבלים.
ניצלתי את ההזדמנות כדי ללמד את החבר'ה איך מרכיבים את המערכת המצ'וקמקת הזאת, ואפילו נתתי הרצאה ארוכה לגבי הצורך לוודא אם החיבור חשמל הוא 110 או 220 וולט. כמובן, שכמו בטיוואן, מיד חיברתי את כל הרכיבים על ממיר מ-220 ל-110. אחרי חיבור מהיר לחשמל בסין, הסתבר שהוא 220 ולא 110.
התוצאה? פיצוצים קטנים ועשן שעלה מ-2 המסכים… הלכה ההדגמה. אי אפשר להציג כלום. דביל כבר אמרתי? אידיוט? לפחות התושיה של אחרים הביאה לרעיון של להשתמש במקרנים במקום, ובא לציון גואל.
חותך בתנועת קראטה מסוגננת את המתח באויר
סיבות אפשריות לפדיחה:
אומרים שההבדל בין חכם לאינטיליגנט הוא שחכם לומד מהטעויות של עצמו ואינטיליגנט מהטעויות של אחרים (או להיפך). כנראה שבמקסימום אני רק חכם…
יש דברים שצריך ללמוד בדרך הקשה…
אתמול בסמינר שהעברנו הייתי צריך לדבר (די מפתיע, אבל זאת עבודה).
בבוקר, שתיתי תה כחלק מהארוחה (הדי מפוקפקת), ואז נסענו לארגן את ערכות ההדגמה לסמינר.
כמובן שלא היה זמן לאכול צהריים, אז הביאו לנו פאסט-פוד למלון כדי שנוכל לנשנש משהו לפני ההצגה. שאלו אם אני רוצה תה, אמרתי כן. קיבלתו ג'ארה של ליטר של תה קר ושתיתי להנאתי. למי שלא יודע – אני לא שותה הרבה – השלפוחית שלי קטנה בצורה די מטרידה (כנראה כדי להשאיר מקום לקיבה שדי אוהבת לנשנש). ביליתי את 4 השעות הבאות של הסמינר בנסיון להתאפק וללכת לשירותים מבלי לפספס את החלקים שבהם הייתי צריך לדבר.
המסקנה: לא שותים תה ביום של סמינר.
הפוסט הזה עומד להיות קצת מסריח – לא בגלל התוכן שלו, אלא בגלל שהוא סוגר פרוייקט של כמה חודשים שמעלה כבר צחנה ועובש מהזמן שעבר.
חלק לא מבוטל מזמננו בעולם הזה אנחנו מבלים בשירותים. כל עוד זה בבית – הכל סבבה. הבעיה מתחילה כשמדובר במונח הידוע לשמצה "שירותים ציבוריים" – מקום שכזה שגורם להעדיף להתאפק עד כדי נמק רק כדי לא להסתכן. כבר נתתי מעוף לנושא הזה בעבר.
אני לא רוצה להתייחס כרגע לטיב האסלה, הניקיון או שאר הדברים המגעילים במקומות האלה – במקום זה, אני רוצה לברבר קצת על העיצוב המתוחכם של הדלתות של שירותים ציבוריים. עיצוב שברוב המקרים מפספס את המטרה:
בסוף השבוע האחרון, אשתי שתחיה, בתפקידה כוועדת תרבות, החליטה שהגיע הזמן לקפוץ לזכרון לארוחת בוקר (שעה הלוך, שעה חזור, רבע שעה נשנוש, חצי שעה טיול, עשר דקות גלידה). כמובן, שככל אשה ממוצעת, אחרי 10 דקות בלי, היא פשוט הייתה חייבת שירותים. במדרחוב הארוך ועוצר הנשימה של זכרון (100 מטר כולל מעברי חציה), יש שירותים ציבוריים. אפילו דלת יש שם. אבל אין מנעול… מוניתי לשומר הסף והתרעתי בפני העוברים והשבים שהשירותים תפוסים.
אם יש מצב בעייתי בשירותים ציבוריים זה חוסר היכולת לנעול. אם כבר אפשר לנעול – רצוי שהמנגנון של הנעילה יהיה נוח. אם היו מבקשים ממני לתכנן אותו, בתפקידי בעבודה כמנהל מוצר, אני מניח שהייתי דורש את הדברים הבאים:
אז במהלך החודשים האחרונים, אספתי מרחבי העולם משירותים ציבוריים בקניונים, שדות תעופה, בתי מלון ומסעדות, צילומים של ידיות הדלת. התמונות באיכות ירודה, כי ככה זה בחדר קטן, עם תאורה עמומה, מצלמת טלפון סלולרי וסירחון.
אלה המנעולים שלא ממש היה ברור לי איך סוגרים (ולפעמים איך פותחים אח"כ). הם התחכמות שלא במקומה.
זה המנעול הכי מעיק שיש בשירותים ציבוריים. זה המנעול שיושב בתוך הידית עצמה – נועלים אותו (כנראה) עם לחיצה, והוא אוטומטית משתחרר כשבאים לפתוח את הדלת. הבעיה היא, שלא ממש ניתן לדעת אם הנעילה עובדת – איך שמנסים לפתוח את הדלת מבפנים – המנעול משתחרר והדלת נפתחת. שיקום מי שלא התעצבן מזה בעבר. צריך להתאגד ולהוציא אותו מחוץ לחוק!
זה נמצא בקצה השני של הסקלה. התחלנו מהמשוכללים, ועברנו היישר לתקופת האבן (או הברונזה).
אלה המנעולים שהייתם מוכנים גם לשים על דלת הכניסה של הבית – במידה והיה גם מקום למפתח, הדלת הייתה פלדלת, ולא היו חריצים בצידי הדלת.
במקרה הזה, שימו לב שלדלת למטה יש את מנגנון הנעילה על הידית עצמה – רעיון מפגר כשלעצמו, אבל בבדיקה שערכתי – היא לא נפתחת אוטומטית אם מורידים את הידית.
אלה המנעולים הכי שווים. אתה סוגר אותם – ואתה מיד יודע איך הם עובדים. משום מה, רוב המעצבים התעקשו לשים אותם על דלתות שיש בהם חורים לאיוורור מסביב לדלת – סתם כדי לחרבן על האווירה הטובה ולהוציא אותך מריכוז (אנשים מסתכלים דרך החריצים כדי לראות אותי ערום בשירותים!)
השתדלתי להביא מגוון של סוגים כאלה…
אלה נראים כאילו התחילו אותם במנגנון מצ'וקמק, וכשהבינו את זה, החליטו להחליף (בדומה למעליות בעבודה שיורדות לחניה – הן כל כך איטיות, עד שאפילו הדלת שלהן נפתחת לאט. אחרי 8 שנים, החליטו סוף סוף שהן לא עובדות טוב, והם בהליכי תיקון. התוצאה לא מעודדת – הן עדיין איטיות, אבל הדלתות נפתחות חצי שניה מהר יותר).
כן… נושא די מחורבן.
יש עוד די הרבה דברים בעייתיים בדרך שבה מתכננים שירותים ציבוריים, אבל זה כבר לפעם אחרת (אם יהיה לי את הכח להמשיך ולצלם בשירותים).
את הפסח האחרון אנחנו ארחנו אצלנו בבית. המסורת החדשה הזו התחילה כשעברנו לדירה הנוכחית שלנו שהיא גדולה מספיק למטרה הזו. שנה שעברה "דילגנו" על המסורת, כי אשתי שתחיה החליטה שבהריון צריך בחילות 9 חודשים שלמים…
ערב החג היה נחמד ואפילו הביא הזדמנות לצילום תמונות משפחתיות.
עוד תמונות אפשר למצוא כאן.
דברים שלמדתי בפסח הזה:
השאריות (חלק לא נכנס בכלל למקרר):
