היום היה לאבא שלי בר מצוה "הפוכה". הוא נפטר לפני 13 שנה, ושוב, כמו בכל שנה, חזר הריטואל המתבקש: להסיע את סבתא, ללכת לבית הקברות, משם להמשיך לבית הכנסת, ואז הביתה של אמא (או סבתא השניה), לצאת מוקדם כי צריך לחזור הביתה ולהחזיר "בדרך" את סבתא.
באופן כללי אני מאד בעד אזכרות – זה אמור להיות מאורע עצוב, אבל איכשהו, פוגשים את המשפחה הקצת יותר מורחבת רק באירועים כאלה או בחתונות. ואזכרה יש כל שנה. חתונות יש פחות. הבעיה העיקרית מבחינתי זה החלק באמצע של בית הכנסת…
כשהאזכרה היא לסבא שלי אז בכיף – הוא היה דתי, רב, סופר סת"ם, אז זה די לכבד את הרצונות שלו אני מניח. אבל אבא שלי? אני חושב שהוא נהנה מבית הכנסת כמעט כמוני. למה הוא צריך לסבול גם עכשיו ולגרום לנו סבל? למה להגיע לבית כנסת בפעם האחת הזאת בשנה (לא כולל הפעם של האזכרה לסבא שלי), ולהביא בורקסים לאנשים שאני לא מכיר, ולהתעסק בקריאה של ההפטרה, ולראות איך "טרמפיסטים" מוסיפים שמות לעילוי נשמת אנשים שהזכרון הכמעט יחיד מהם זה השם שלם? הייתי מעדיף לשבת על איזה עוגה טובה ולפתוח אלבומי תמונות מעופשים במקום לבזבז את הזמן בבית הכנסת. יש לי הרגשה שגם הוא היה מעדיף את זה…
בכל אופן, אחרי מחאה קצרה של הילדים, אמא שלי הסכימה שעכשיו, כשהגענו לבר המצוה, שנה הבאה יהיו שינויים בטכסים הנלווים. אולי שנה הבאה יהיה קצת יותר כיף וקצת יותר זכרון וקצת פחות דתיות.
אני מקווה שהילדים שלי לא יבזבזו את הזמן שלהם בבית הכנסת עלי. אני אפילו מעדיף שלא יהיה מקום לבוא ולהתאבל בו. שישבו ויצחקו על האבא הקצת מטורלל שלהם במקום זה – יותר טוב ולדעתי משרת יותר את המטרה.
גם אני נתקלתי בדילמה דומה לפני מספר שבועות. השיקול להיות חלק מהטקס היה שלא לפגוע חו"ח באחים של הנפטרת. השנים שעברו מאז מותה כנראה עשו דבר מה גם להם ומשנה לשנה גיליתי עוד אחים שלא טרחו להודיע ויצאו לנופש בחו"ל או פשוט שכחו. השנה הודעתי לכולם שמשנה הבאה את האזכרה אעשה בגפי ובדרכי. כמובן שהורמו גבות והובעה טרוניה לא קטנה, אבל הגעתי לגיל שיכבדו גם אותי.
דגנית – כל מה שיש לי לומר זה כל הכבוד.
זה נושא מאד רגיש ובעייתי, אבל איכשהו שוכחים את המשפחה הקרובה באמת בבליל הטכסים והדתיות שדוחפים לאירוע הלא נעים הזה.
"בהצלחה" שנה הבאה. אני אשמח לדעת איך זה יצליח אצלך לכשיגיע הרגע.