הילדה שלנו חולה. יש לה חום. חוץ מזה היא די בסדר – לפחות מבחינה גסטרונומית.

זה לא נעים לראות ילד חולה – בטח לא את שלך, אבל כמו כל אדם אגוצנטרי, אני אשתמש בזה למטרה אחרת לגמרי…

שבוע שעבר הייתה אזכרה לאבא שלי. לפני בערך חודש הייתי גם חולה, ואפילו הספקתי להקיא את הנשמה בפעם הראשונה מזה 13 שנה.

איך כל זה קשור? כשיצאתי עכשיו עם הכלב לסיבוב הלילי שלו, נזכרתי פתאום בשבוע של האזכרה. הייתי אז חולה. זאת הייתה הפעם הקודמת שבה הקאתי את נשמתי. אני זוכר שהדבר היחיד שניחם אותי זה שלא הייתי צריך להגרר לתוך כל התפילות המעיקות שהחליטו לערוך אצלנו בבית בכל שעות היום כשאני הופך למסמר הערב.

בכל אופן, נזכרתי שכמו עכשיו, כשאנחנו בערך כל חצי שעה בודקים לילדה את החום, גם לי בדקו אז את החום יותר מדי פעמים. כשבאו חברים לאזכרה, באותה תקופה שהייתה מרה, מלוחה ומתוקה בו-זמנית, היו כמה שהשאירו לי זכרונות – כאלה שלא שוכחים. מיה, חברה משכבר הימים (מאז החיתולים…), באה לבקר. השעמום גרם לה לתעד את מדידות החום שלי.פשפשתי בקופסת הזכרונות שלי מיד כשחזרתי מהסיבוב עם הכלב ומצאתי את הדף.

שימו לב שהייתי על 39.4 די הרבה שעות…

לכל החברים שלי באותה התקופה, ולאלו שבאו מיד לאחריה כש"ברחתי" לאוניברסיטה: תודה. על הכל.