סוף שבוע ארוך. לפחות שבת.

השבוע, נבצר עלינו בעל כורחינו לבלות את סוף השבוע בחדר מיון ילדים. חן, שכבר הייתה יומיים עם חום החליטה שהגיע הזמן לחמם קצת יותר את האווירה והגיע ל-39.9 מעלות. כמו כל הורים טריים ומודאגים, פנינו אל אלוהי התרופות. במסגרת רולטת משככי הכאבים, בחרנו לטובת הנורופן (אקמול היא קיבלה בבוקר). חיכינו את חצי השעה, החום ירד ל-39.1 והיינו שמחים. לפחות עד שהרופא שהזמנו ממר"מ הגיע.במדידה שלו כבר היה 39.5. האשה נכנסה להיסטריה קלה. הילדה צווחה (בכל זאת, רופא). ואני? דאגתי בפנים – יותר מדי היסטריה הייתה מסביב. ארזנו את הילדה ונסענו לתל-השומר.

אחרי שעה של המתנה, נכנסנו לאחות. בדיקות. מדידות. צרחות. והאחות הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שההורים של הילדה לא משהו – נתנו 2.5 מ"ג במקום 5 מ"ג וברור שהחום לא ירד… אבל… זה בית חולים. ואם אנחנו כבר שם, אז צריך להמתין. האחות גם נתנה אקמול באותה הזדמנות חגיגית.
אחרי עוד חצי שעה של המתנה, כשחן סוף סוף נרגעה, נכנסנו לרופא המתמחה. בדיקות. מדידות. צרחות. הגיעו למסקנה המתבקשת – צריך להעביר לרופא.

אחרי חצי שעה נוספת, נכנסנו לרופאה. בדיקות. מדידות. צרחות. החליטו לקחת דם. אבל זה אצל האחות.

עוד שעה, וכבר נכנסנו חזרה לאחות שפגשנו מתישהו מזמן. את הדם היה קשה לקחת. חן החליטה להציג את הארוחה שרק אכלה לראווה על המיטה והבגדים תוך כדי הצווחות הרגילות. היה כיף.

כל שנותר הוא להמתין. עוד שעה וחצי. לתוצאות.

בינתיים, האקמול כבר השפיע וחן הייתה כמו חדשה. אבל לחכות היינו צריכים. התוצאות…

עד ששחררו אותנו הנשמה יצאה וגם השבת. חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים.

קמנו לבוקר חדש. בוקר מאיר. ועם מחלה חדשה – אדמת.

כמה כיף שילדים חולים…