חזרנו מטיול בשוויץ לבד, אבל לפני שאני אגיע לנושא הזה (בעוד מספר ימים), אני אתחיל מארוע חשוב מהשבוע שעבר. הילדה שלנו גדלה. בגן שלה, גן חנה, חגגו מסיבת סיום – הראשונה אותה חווינו על הגוזל שלנו.

למסיבה הוזמנו המשפחות – אמהות גאות, סבים וסבתות ואבות מחומשים במצלמות מסוגים שונים. כמו כל אבא גאה, הגעתי גם אני עם המצלמה. האמא הזילה דמעות, הילדה ריגשה אותנו מאד – ילדה כמעט בת 3, עסוקה בקטעי מופע מבויימים ומצוחצים, נהנית לה עם חבריה לגן ולא ממש מבינה את משמעות הרגע עבור ההורים שלה – את הקפיצות העצומות שהיא עושה מדי יום – מתינוקת, לילדה ואפילו לאשה קטנה.

בסוף המסיבה, כל מה שהיה לה לומר זה "אני רוצה עוד פעם מסיבה". כל כך פשוט. כל כך ברור. גם אנחנו רוצים עוד פעם מסיבה. אז נחכה שנה…

הזמן הוא דבר נוזלי – הוא בורח מבין האצבעות. הרגעים האלה לא יחזרו עוד – השנה הראשונה בגן, החיבוק האוהב הראשון שקיבלתי ממנה, המשפט "לילה טוב אבא" אותו היא אמרה לי היום בפעם הראשונה.

היינו בחו"ל. פחות משבוע. חזרנו וקיבלנו ילדה גדולה יותר. שונה. בוגרת.

* אם אתם מחפשים תמונות ממסיבת הסיום בגן, אז ניתן למצוא אותן כאן.

פורים זה חג די נמחד. כשאתה מבוגר ולא צריך להתחפש בדרך לבית הספר.

בעשור האחרון די נמעתי מלהיות חלק מהחג, אבל השנה משהו השתנה. מאז שהילדה בגן, הריח באוויר של החגים מגיע שבוע-שבועיים לפני כל חג ונשאר הרבה אחריו. אז ככה יצא שאת הפורים הזה היינו צריכים לחגוג, ולהזכר בנשכחות.

אם יש דברים שאני לא אזכיר כאן הפעם היא את התחפושות המוזרות והמזעזעות ששמתי בעברי הרחוק – חננה אמיתית…

אז הנה כמה תמונות שמסמלות את החג הזה עבורי השנה:

הנסיכה שלנו, במלוא מובן המילה. בתחפושת של רקדנית/פייה

האבא המסור מתגייס למשימה ומתחפש לרגל ההליכה לגן (לא נשארתי – רק הצטרפתי לרוח החג)

האמא הורודה ובעלה הליצן

משלוח מנות. עשינו 5 כאלה בחג. אני צריך להשתמש יותר בידיים ולא כדי לתקתק

למשפחה שמחפשת עוד תמונות – הן כאן.

כשהייתי ילד יצאתי לדי הרבה טיולים. לפחות ככה אני זוכר את זה.

הייתי בטיולי מכוניות עם המשפחה בסופי שבוע של החברה להגנת הטבע, צעדות דרך הבנק או בתי זיקוק עם ההורים, הצופים, טיולי בית ספר, חוג סיירות של קרן קיימת, מש"צים.

בקיצור הרבה בטבע.

בשנים האחרונות קצת פחות, אבל עכשיו כנראה שהעסק שוב משתנה.

החלטנו לגדל את הילדה שלנו בטיולים. לא עוד בתי קפה בשבתות בבוקר. או יותר נכון לא כל שבת בבוקר…

אז הנה תמונות מסבבי הטיולים האחרונים (לחיצה על התמונה תביא לתמונות נוספות מאותו הטיול):

פרדס (בית בכפר)

סיבוב קצר בחסות גן חנה עם ילדי הגן בפעילות קטיף תפוזים.

פארק אפק ומבצר אנטיפטרוס

הלכנו עם חברה של חן מהגן. היה שווה, רק חבל ששוב שכחתי להביא סוללנות ספייר למצלמה.

קיסריה

בשישי בבוקר היינו בקיסריה. הילדה הייתה שבוע שלם בבית חולה והגיע הזמן להתאוורר. הכניסה יקרה, אבל גם הפעם נהנינו.

רמת הנדיב

בשבת קפצנו עם חברים נוספים לרמת הנדיב. הסתובבנו בגנים המטופחים. נצטרך לחזור לטיולים רגליים בסביבה…

מה הלאה? אני מניח שנשתדל לצאת ליותר טיולים בטבע. עדיף עם חברים.

את התספורת הראשונה שלי אני ממש לא זוכר. כמו שאני מכיר את קצב הגדילה המטורף של השיער הסורר שלי, זה בטח קרה עוד לפני שיצאה לי שן ראשונה בפה. כמו שאני מכיר את אמא שלי, שיש לה חוש סדר ונקיון קצת מפותחים מדי, זה בטח קרה עוד לפני שהתחילו לי בעיות הגזים שיש לכל התינוקות.

ובכל אופן, תספורות הילדות שלי זכורות כתמונות צבעוניות. הליכה ברגל ולפעמים ברכב למרים הספרית. בבית שלה, בין צעקות רמות על הילדים שלה, לריחות בישול מהמטבח, הוכנסתי לחדר שבו הושיבו אותי על כרית ענקית (כיסוי עור בצבע אדום אם הזכרון שלי עובד), כדי שיהיה אפשר לספר אותי.

שבוע שעבר, הוחלט שהבת שלנו צריכה כבר תספורת. או יותר נכון שאבא שלה הולך להסתפר, אז הגיע גם הזמן שלה (הוחלט = אשתי שתחיה קבעה שאני צריך להוריד את הקסדה שוב). ובאמת הגיע הזמן. את הפנים של הבת שלנו כבר מזמן קשה למצוא בין רעמות התלתלים שהשתלטו על כל חלקה טובה בראש שלה. הילדה אוכלת שיערות לארוחת בוקר, צהרים וערב. לא ניתן היה כבר לסרק אותה.

אז אחרי נסיונות בנחמדות, הוחלט להתעלם מהתלונות הקולניות של הילדה ולתת לספר לעבוד על השיער שלה.

האמת? היה שווה. הורידה לה לפחות שנה מהגיל

יש דברים שלומדים בדרך הקשה.

בזמן שאני הייתי בקור המקפיא של קוריאה, אשתי היקרה הייתה צריכה להגיע לגן כדי להשתתף בפעילות מיוחדת לכבוד חג החנוכה.

ומה עושים בכזו פעילות אם לא חנוכיה וסביבון.

 
לאשתי הרבה תכונות חיוביות, אבל התעסקות עם הידיים היא כנראה לא אחת מהן…

מזל שלבת שלנו לא ממש אכפת – עבורה, הדלקת הנרות בפעם הראשונה באופן מודע היה קסום. כל יום מחדש. שמחות גדולות של ילדים מדברים קטנים – אין דבר מדהים יותר מזה.

מסקנה – בשנה הבאה נשארים בארץ והולכים לגן במקום אשתי. ככה אני לא אצטרך להתמודד עם הבושות (ועד אז, אולי גם הבת שלנו כבר תגלה מודעות גדולה יותר – בייחוד עם הפדנטיות שלה).

אז זהו, בוסים יקרים שלי – אני לא יכול לטוס לחו"ל לפני חגים. התוצאה הברורה והמיידים היא בושה. איך אפשר להעביר חנוכה עם חנוכיה שרואים עליה סימנים גסים של דבק יבש, קעריות לנרות שלא מסודרות ישר (ובחלק מהמקרים לא ממש מחוברות חזק מספיק) ו"קישוטים" שנפלו עוד לפני תחילת החג. אם אתם רוצים שאני אטוס שנה הבאה – תשתדלו לשלוח מחליף במקומי לפעילות בגן

אז אחרי כמה פוסטים קצת יותר עצובים/אישיים/רציניים/דיכאוניים, מסתיימת לה החגיגה.

זה לא שלא כואב – זה חותך את הבשר החי של הלב מבפנים, אבל מה לעשות – החיים נמשכים.

השבוע עוברים כאן למצב מלחמה, ככה שזמן לרחמים עצמיים לא יהיה כל כך. אולי נחזור לזה אח"כ.
הפקדנו הבוקר את האשה בשדה התעופה, בדרך למשפחה באמריקה (אותו סיפור כמו שנה שעברה) והתחלנו את ה"חג".

הפעם, אני וחן – המשפחה המצומצמת, בלי הילדון השעיר שהיו צריכים לו דחוף שם למעלה כי הוא פשוט היה טוב מדי כדי להסתובב איתנו הכופרים.

לעבודה…

סליחה לכל מי שצריך. ולמי שאני אצטרך לבקש ממנו בשנה הבאה.

אשתי – אנחנו שורדים כאן (בקושי). הילדה כבר שתתה מיץ גזר ומיץ בננה-תמר-פקאן. אכלה את הקציצות בצהריים בתאבון רב (עם אורז חדש שהכנתי) ונפלה במיטה בלי לבקש אפילו סיפור.

צום קל למי שצם.

היום יום הולדת בת יקרה שלי.

את המילים האלה את לא יכולה לקרוא, ואני לא ממש בטוח שיבוא היום שבו יהיה לך את העצבים לשבת ולעבור על כל השטויות שאבא שלך כתב כאן על כל מיני נושאים לא הכי חשובים. ובכל זאת, יש דברים שצריך לעשות כאן ולו בגלל שיש מקום.

שנתיים עברו. שנתיים שבהם אני יכול להגדיר את עצמי בתואר אבא. לא האמנתי שהשינוי יהיה כ"כ קיצוני.

אני מכיר הורים שלקח להם המון זמן עד שהם נקשרו לילדים שלהם – חודשים רבים. אצלי זה היה די מיידי.

כשהכרתי את ענת, אשתי שתחיה, קרה דבר די מוזר. עם הזמן, עבר "מרכז הכובד" שלי – המקום הזה במודעות של מי אני ואיפהאני נמצא מאמצע הגוף שלי קצת החוצה – לכיוון אשתי (שתחיה) – קצת יותר לכיוון שלה, כי היא די דורשת תשומת לב…

אבל ברגע שנולדת, חל שינוי די דרסטי. באותו הרגע ממש, שבו נתנו לי לעמוד ולשמור עלייך שניות בודדות אחרי שיצאת מהבטן של אמא והכרזת בבכי שאת קיימת, כל "מרכז הכובד" שלי עבר אלייך. הוא כבר לא אצלי בכלל – הוא אצלך. והוא שם כבר שנתיים ימים. לא זז לשום מקום.

את כבר לא תינוקת. את ילדה. קצת לא לא, אבל מדהימה. התלתלים שלך עם אופי משלהם, כזה שמשקף את שמחת החיים שלך – קופצים לכל מקום ומחזירים את קרני השמש – בדיוק כמוך.

אז מזל טוב ילדה שלי. עכשיו שאני בדרך למטוס, ל"עוד לקוח מרוצה".

אתמול חגגנו עוד יומולדת.

הפעם של חן (שנתיים) ושלי (שנתיים ויותר מדי).

אחרי התלבטויות רבות הוחלט על "ארוע" אחד למשפחה ולחברים. הוחלט להזמין באופן לא רשמי את מי שיצא. הוחלט שזה יהיה בגינה בבניין ולא בבית.

היה סבבה.

כל שנותר הוא לחכות לתאריכים האמיתיים שלנו – מחר ומחרתיים.

חתן השמחה

כלת השמחה

עוד תמונות כאן.

או יותר נכון אנחנו?

הבת שלנו, איך לומר את זה… היא לא מעשנת – היא ביישנית.

[gv data="99iI34IEBP8"][/gv]

קצת מאד ביישנית.

עד לרמה הזאת שהרבה דברים פשוט לא ניתן לעשות. כמו לטפס על מתקנים בפארק כשיש ילדים בסביבה.

אז כמו כל הורים לילד ראשון דאגנו, ולקחנו אותה לאבחון במרכז להתפתחות הילד.

זה היה הבוקר. בתל השומר. [המלצות חמות על הצוות שם לכל מי שחושב ללכת דרך אגב]

הילדה שלנו החליטה להראות נחמדות מרשימה הבוקר במהלך ה"בדיקות" ואפילו הביאה את הרופאה והמרפאה בעיסוק שהבעיה היא לא הבת שלנו, אלא אנחנו:

כן, יש אולי בעיה.

לא, אין צורך לתייג אותה בשם.

לא, אין צורך לטפל בילדה.

כן, אולי כדאי שאתם תבואו לסדרה של טיפולים אצלנו.

אז שוב אנחנו אשמים. חנצ'יק – זאת לא את, זה אנחנו.