אז אחרי כמה פוסטים קצת יותר עצובים/אישיים/רציניים/דיכאוניים, מסתיימת לה החגיגה.

זה לא שלא כואב – זה חותך את הבשר החי של הלב מבפנים, אבל מה לעשות – החיים נמשכים.

השבוע עוברים כאן למצב מלחמה, ככה שזמן לרחמים עצמיים לא יהיה כל כך. אולי נחזור לזה אח"כ.
הפקדנו הבוקר את האשה בשדה התעופה, בדרך למשפחה באמריקה (אותו סיפור כמו שנה שעברה) והתחלנו את ה"חג".

הפעם, אני וחן – המשפחה המצומצמת, בלי הילדון השעיר שהיו צריכים לו דחוף שם למעלה כי הוא פשוט היה טוב מדי כדי להסתובב איתנו הכופרים.

לעבודה…

סליחה לכל מי שצריך. ולמי שאני אצטרך לבקש ממנו בשנה הבאה.

אשתי – אנחנו שורדים כאן (בקושי). הילדה כבר שתתה מיץ גזר ומיץ בננה-תמר-פקאן. אכלה את הקציצות בצהריים בתאבון רב (עם אורז חדש שהכנתי) ונפלה במיטה בלי לבקש אפילו סיפור.

צום קל למי שצם.